חפץ חיים על ספרא, קדושים, פרק י ז

(ז) שנאמר להלן בסקילה. דכתיב "באבן ירגמו אותם"

הכי גרסינן : תלמוד לומר אלהים לא תקלל אם דיין הוא הרי הוא בכלל אלהים לא תקלל ואם נשיא הוא אביו הרי הוא בכלל ונשיא בעמך לא תאור. לא הרי דיין כהרי נשיא ולא הרי נשיא וכו' . שיש בכל אחד מעלה מה שאין בשני שהדיין אתה מצווה וחייב מיתה על הוראתו כדכתיב "ושמרת לעשות ככל אשר יורוך והאיש אשר יעשה בזדון וגו'" ובנשיא יש גם כן מעלה שחייבין מיתה על המראתו שלא למרוד בצוויו כדכתיב ביהושע "כל איש אשר ימרה את פיך יומת", ואם כן אין אנו יכולין לומר שבדיין מעלתו גרמה לו שלא לקללו שהרי חבירו הנשיא אין לו מעלה זו ואפילו הכי הזהירה התורה עליו וכן ה"ה לענין נשיא וע"כ יש שום דבר בשניהן בשוה שזהו הגורם והיינו שהן בעמך ואם כן הוא הדין לענין אב וכן שאר כל אדם שהוא גם כן מעמך ואתה מוזהר על קללתו:

שהן גדולים. פי' חשובין, זה מפני שהוא דיין וזה מפני נשיאותו ואם כן במה מצינו זה אין יכול לרבות סתם אביו שאינו לא דיין ולא נשיא אם לא שהוא גם כן גדול וזהו מה שמסיים "אף אביו שהוא גדול וכו'", ר"ל כשהוא גדול - נשיא או דיין, אבל סתם מעלת אביו מנין שאתה מוזהר על קללתו:

באומללין. פי' שפלים, ואם כן הרי אנו רואין דאינו תלוי הדבר מפני הגדלות:

שכן חרשיותו גרמה לו. שמתוך שהוא שפל הזהיר עליו הכתוב שלא תבזהו ולא תצערהו מפני שנותן צערו על לבו:

אף אביך שהוא בעמך. והוא הדין לכל אדם:

שכן משונין. משאר בני אדם זה מפני חרישותו וזה שהוא יוצא מהכלל להיות דיין וזה להיות נשיא שחשיבותו גרם להשתנות משאר אדם. מה שאין כן אב ושאר אדם מנין:

אם כן נכתוב אלהים וחרש או נשיא וחרש. פי' לא אתיא אביו בבנין אב אלא באם אינו ענין, נכתוב אלהים וחרש וניתי בהצד השוה, לא ראי דיין שהוא גדול שאתה מצווה על הוראתו כראי חרש שאי אתה מצווה על הוראתו, ולא ראי חרש ששפלותו גרמה לו כראי דיין שאין שפלותו גרמה לו. הצד השוה שבהן שהן בעמך. אף אני אביא נשיא. והכא ליכא למיפרך שכן משונין דהא נשיא נמי משונה הוא:

או נשיא וחרש. וניתי דיין מינייהו:

תנהו ענין לאביו. ומקלל חבירו גרמינן או מאב ונשיא או מאב וחרש (תוספות סנהדרין ס"ו ע"ב, עי"ש):