חפץ חיים על ספרא, אמור, פרשה ג א

(א) הא תינוק פסול. מדכתיב "איש":

לאחר הדבור. שנאמר להם הפרשה דכן משמע מלת "יהיה":

כזיבה וכנגעים. פי' כאשר פירשנו לעיל ב"כי יהיה" בזיבה ובנגעים שאמרנו ש"יהיה" אחר הדיבור:

הכי גרסינן תלמוד לומר אשר בו מום [הגר"א בהגהותיו וכן הוא גם כן גירסת הילקוט והסמ"ג לאוין ש"ח] והיינו בפסוק השני, ומשמע מזה דאפילו היה בו המום ההוא מקדם לכן גם כן לא נפיק מכלל בעל מום:

אלא שנולד תמים ונעשה בעל מום. בין שהיה דבר זה לאחר הדיבור או קודם הדבור:

ממעי אמו מנין. דאפשר כיון דבפסוק הראשון כתיב "אשר יהיה בו מום" משמע דנתהוה אחר שנולד אבל ממעי אמו כיון דתחלת ברייתו כך אין זה בכלל בעל מום:

הכי גרסינן תלמוד לומר אשר בו מום [הגר"א וכן הוא גירסת הילקוט], והיינו מה דכתיב עוד הפעם "אשר בו מום" להורות דבכל גווני בכלל בעל מום הוא: