חפץ חיים על ספרא, אמור, פרק ו ה

(ה) מנין שאין משלמים. מה שאכל מן התרומה:

הכי גרסינן מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה ומן ההפקר. דהיינו לאחר שזכו בההפקר. והטעם בכל זה שאנן בעינן שהתשלומין יהיה ראוי לעשות קודש כדכתיב "ונתן לכהן את הקודש", שהתשלומין נעשין תרומה, וכיון דכל אלו פטורין מן התרומות ומן המעשרות - לא מקרי זה ראוי לעשות קודש. ולא דמי לחולין מתוקנים שמשלמין בהן דהנהו היו ראויין לעשות קודש קודם שנתקנו אבל לקט שכחה ופאה מעולם נראו להיות קודש:

ולא ממעשר ראשון שנטלה תרומתו ולא וכו' שנפדו. והטעם כדמסיים לקמיה שאין הקדש פודה וכו' דענין אלו התשלומין הוא כמין פדיה לקודש הראשון וחל ההקדש על אלו התשלומין וקאמר דאף על גב דנטלו תרומתן וההקדש נפדה כיון דקודם שנטלו תרומתן וההקדש קודם שנפדה לא היו חזו לתשלומין שאין הקדש פודה הקדש - השתא נמי לא חזו:

משלמים מכולם. דכיון שנטלו תרומתן וכן מעשר שני והקדש שנפדו הן כחולין לכל דבר: