חפץ חיים על ספרא, בהר, פרק ד ה

(ה) וכי תאמרו עתידים אתם לומר. דאם הכונה שאפשר שיאמרו הול"ל "ואם תאמרו", אבל "וכי" משמע שבודאי תאמרו:

על הספיחים שיהו אסורים. והכונה לא נאסוף אפילו הספיחים שצמחו מעצמן מהזרע שנפל בארץ:

וחכמים אומרים וכו'. מלשון זה משמע דדעת רבי עקיבא שמן התורה אסור לקצור ספיחים אפילו שלא כדרך הקוצרים:

אלא מדברי סופרים. גזירה שמא יזרע ויאמר שמאליו גדל:

ומה שאנו אוספים. מן הזרוע בשישית וגדל בשביעית לא נאסוף אותו אל בתינו כשאר השנים לקיום אלא בשנה הזו נצטוינו לבערו בזמן הביעור ומה אנו אוכלים מן הביעור ואילך:

אין לי אלא בשישית. שבשישית יהיה ברכה בפירותיה להספיק על השנה שאחריה:

בחמישית וברביעית וכו' מנין משנה לחברתה. פי' שגם בהם ימצא ברכה בפירותיהן להספיק אף לחברתה:

ת"ל בשנה. דהוא יתר, דהול"ל "בשישית", ואמר "בשנה" לרבות כל השנים שבין שמיטה לשמיטה, והם החמשה שנים מלבד השמיטה שבכולם היה ברכה אלא שבשישית צריכה ברכה יתירה שתספיק לשלש שנים כדכתיב "ועשת את התבואה לשלש שנים" (ראב"ד). וכונתו שבשאר השנים היה מספיק רק משנה לחבירתה דהיינו אף שזמן קצירה בו בניסן היו אוכלין כל הקיץ מפירות שנה שעברה:

לשישית. פי' למקצת השישית מן הפסח שהוא זמן קצירה ואילך ולשביעית ולמוצאי שביעית עד הפסח שיקצורו. נמצאו הללו שלש שנים אינם אלא שתים – חצי השישית, ושביעית, וחצי שמינית:

ד"א לשלש השנים לשביעית וליובל ולמוצאי יובל. הרי אלו שתי שנים ומחצה – שביעית ויובל הסמוך לה וחצי מוצאי יובל, והכל היה הברכה לפי צורך הזמן. אבל השישית כולה משל חמישית היא ניזונית כדאמרן שהן מספיקות משנה לחברתה (ראב"ד):