חפץ חיים על ספרא, בחוקתי, פרשה ג ז

(ז) ד"א מה תלמוד לומר נפשות. דאילו למעט מת דאמרנו – מקרא ד"והעמיד" נפקא לן:

שיכול אין לי אלא וכו'. פי' אלו אמר נפש ולא אמר נפשות יכול הייתי לומר דוקא כשהנערך הוא אחד וקרא ה"ק בערכך נפש שהמעריך והנערך אחד:

אחד שהעריך מאה. כגון דאמר "ערך מאה עלי", דבזה היה לנו לומר דלא הוי ערך:

ת"ל נפשות. וה"ק קרא, בערכך לנפשות הרבה, ומדאמר "בערכך" משמע דבערך שהוא לשון יחיד מעריך לנפשות הרבה:

אין לי אלא איש וכו'. דהא כתיב "איש כי יפליא בערכך נפשות", ונפש כולל אפילו אשה:

ואשה שהעריכה את האיש מנין. וה"ה אשה שהעריכה את האשה:

ת"ל נפשות. לשון רבים דכולל בין איש ובין אישה, וקאי אמעריך ואנערך, דהכי משמע "בערכך" כאשר תעריך כל מה שיהיה נפשות יכול להעריך בין איש ובין אשה:

מנוול ומוכה שחין שלא היו בכלל דמים. שאם יאמר דמי עלי או אחר יאמר דמיהם עלי - אין צריך לתת כלום דאין שוים מאומה:

ת"ל נפשות. איזה נפש שהוא. ובגמרא פריך והא אפיקתיה להנך דרשות – לאבר שהנשמה תלויה בו ולאחד שמעריך מאה ולאשה שהעריכה. ומשני שקולות הן. פי' כל הדרשות הוי ילפינן גם כן מתיבת נפש (דאין לך חומר בזה יותר מזה דנימא הך קמרבי לחודיה), דנפש משמע אשה ומשמע נפשות הרבה דשם הסוג הוא, וכן כתיב "ונפש אדם מן הנשים ששה עשר אלף", וכי איצטריך קרא למנוול ומוכה שחין לבד דלא נימא מדכתיב "נדר בערכך" נקיש בזה ערך לנדר דהוא דמים: