חפץ חיים על ספרא, בחוקתי, פרק יג ג

(ג) התשיעי וכו'. עתה מבאר מה יהיה בהם:

נאכל במומו. פי' אינו יכול להקריבו לא לשם מעשר ולא לשם שלמים אלא ימתין עד שיפול בו מום ויאכלנו בעליו וטעם ברייתא זו מבואר לעיל בפרשה ויקרא בדיבורא דנדבה פט"ז עי"ש:

ועושה תמורה. היינו אם המיר האחד עשר:

וכי יש תמורה. דאחד עשר שקרא עשירית היינו תמורת מעשר. ובמסכת תמורה (דף יג.) גמרינן דאין תמורה עושה תמורה משום דכתיב "תמורתו" ולא תמורת תמורתו:

אלו היה תמורה. אותו אחד עשר לא היה קרב דתמורת מעשר אינה קריבה כדגמרינן בתמורה (דף ה.), אלא ודאי מדריבה התורה להקריבו שלמים כדלעיל בויקרא פט"ז ע"ש הקדש ראשון חשבינן ליה לכך עושה תמורה כדין שלמים אחרים:

אין י"א מקודש. פי' כיון דאמר עשירי בראוי לו שוב אין שם עשירי מקדש אחריו אבל לפניו דהיינו תשיעי ודאי קדוש ויאכל במומו שהרי כשקדשו בשם עשירי עדיין לא נתקדש העשירי בראוי לו:

הכי גרסינן: קרא לתשיעי עשירי ולעשירי אחד עשר ולאחד עשר עשירי רבי אומר וכו' שהיה רבי אומר כל שלא נעקר שם וכו'. (הגר"א בהגהתו והיא נכונה מאוד):

רבי אומר אינו מוקדש. האחד עשר. ובגמרא פריך והלא נעקר שם עשירי דהלא קרא לעשירי אחד עשר ואמאי אין אחד עשר מקודש. ומוקי לה כגון דאית ליה בהמות טובא בעדרו למעשר דאז נוכל לפרש מה שאמר אחד עשר היינו חד עישורא, כלומר זה עישור ראשון, ולסימן אמר כן, אבל היכא דלית ליה בהמות כ"כ על עוד עישור אחר ליכא למימר הכי שאין מנהגו של עולם לומר זה עישור אחד אא"כ יודע שיהו לו עשיריות הרבה, הלכך אמרינן דבזה גם רבי מודה דאחד עשר ממש קאמר ועקר שם עשירי ממנו וממילא גם הי"א קדוש:

ר' יוסי בר' יהודה אומר מקודש. לא ס"ל דחד עישורא קאמר, וגם כאן נעקר שם עשירי ממנו וממילא האחד עשר קדוש:

כל שלא נעקר שם עשירי ממנו. כגון הכא דאמרינן חד עישורא קאמר והוי כמו שקראו בהדיא עשירי וממילא לפניו קדוש היינו מה שקרא לתשיעי עשירי ולאחריו דהיינו האחד עשר אינו קדוש: