חפץ חיים על ספרא, בחוקתי, פרק יג ד

(ד) מתוך שנאמר וכו'. פי' להכי הוצרך לומר "לא יבקר" לפי שמתוך שנאמר "ומבחר נדריכם" משמע שהנדרים צריך להיות מן המובחר, ולזה הייתי אומר דאף כאן יהיה מרגל ומעיין בעדרו להיות בוחר בשמינים ומוציאם בעשיריות:

ת"ל לא יבקר. אלא איזה שיצא יהיה קדוש למעשר:

בין טוב לרע. היינו בין תם בין בעל מום חלה עליו קדושה ולא שיקריב בעל מום אלא יאכל בתורת מעשר ואסור להגזז ולהעבד:

הא אם המיר סופג את הארבעים. ואף דהו"ל לאו הניתק לעשה ("ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קודש") משום דהו"ל תרי לאוי וחד עשה ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי דהוא "לא יחליפנו ולא ימיר" דשייך בכל הקרבנות (גמרא בריש תמורה):

לרבות את האשה. דס"ד תמורה לאו שאין בו מעשה הוא ואשה לא תתחייב. (שם):

ואם המר ימירנו וכו'. הגר"א מפרש דלרבות את האשה מכפל לשון ולרבות היורש מתיבת "ואם":

לרבות את היורש. פי' שאם הקדיש אביו קרבן ומת ובא בנו והמיר בו מומר ואע"פ שאין אדם ממיר בקרבן שאינו שלו, הכא גבי יורש כקרבן דידיה דמי ור"מ ור' יהודה פליג ע"ז ואמר דיורש אינו ממיר עיין ריש תמורה:

בבכור נאמר אך בכור שור וגו' לא תפדה. פדיון הוא דלית ליה דליפוק מקדושת בכור למכור באיטליז ולשקול בליטרא אבל נמכר הוא חי ולוקח יאכלנו בקדושתו כשיומם או אם הבית קיים יקריבנו, אבל תם שחוט לא דמשולחן גבוה קזכו הכהנים ובעל מום נמכר חי ושחוט דממון כהן הוא:

במעשר הוא אומר לא יגאל ואינו נמכר וכו'. גאולה הוא המוציא מהקדש לחולין ומכירה כמו שהוא בקדושתו ובכור מותר למכרו באופן זה אבל מעשר גמרינן (בכורות לב, א) האי "לא יגאל" מ"לא יגאל" דחרמים דכתיב בהן "לא ימכר ולא יגאל". מה להלן מכירה עמו אף כאן מכירה עמו. הלכך אינו נמכר לא חי ולא שחוט וכו'. והנה אף דהברייתא כללה חי ושחוט בחדא – מ"מ בשחוט איסור מכירה הוא רק מדרבנן דגזרו לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה (שם):