חפץ חיים על ספרא, בחוקתי, פרק יג א

(א) אקדים הקדמה קצרה מן המשנה, ובזה נבין מה שנאמר פה.

איתא שם בפרק ט': כיצד מעשרין כונסן לדיר ועושה להם פתח קטן כדי שלא יהא שנים יכולין לצאת כאחת (שאם יצאו שנים כאחד יהיו שניהם מקולקלין כדלקמן), ומונין בשבט: א'. ב'. ג'. ד'. ה'. ו'. ז'. ח'. ט'. והיוצא עשירי סוקר בסיקרא ואומר "הרי זה מעשר". והנה כ"ז ילפינן מן המקרא מדכתיב "כל אשר יעבור תחת השבט העשירי" – משמע דבעינן שיהיה המנין דרך העברה ובשבט וגם יהיה קרוא שמו 'עשירי':

ועתה נבאר הברייתא:

פרט לטרפה שאינה עוברת. והיינו שנחתכה רגליה מן הארכובה ולמעלה, אבל מן הארכובה ולמטה – בעלת מום היא וחשבינן לה שיכולה לעבור. מיהו מכאן גם שאר טריפות ילפינן דכיון דגלי גלי:

אין לי אלא בזמן שמונין בשבט, לא מנאן בשבט או שמנאן רבוצים או עומדים מנין. כצ"ל (כן איתא בש"ס) רבוצים שכובים או עומדים במקום אחד ולא היה דרך העברה:

ת"ל העשירי יהיה קודש. דמלת "העשירי" - יתר, דכתיב ברישא דקרא "וכל מעשר בקר וצאן", אלא להורות דכיון שמנאן והוא עשירי אע"פ שלא נתקיים "יעבור תחת השבט" הוא קדוש:

מנין אע"פ שלא קרא שמו עשירי. אבל מכל מקום מנאן עד עשר:

ת"ל העשירי יהיה קודש. בגמרא איתא "ת"ל יהיה קודש - מכל מקום", דתיבת "יהיה" יתירא:

היה לו מאה ונטל עשרה. פי' שלא מנאן אחד שנים ג' אלא עשרה בבת אחת נטל ממאה לשם מעשר או שמעשרה נטל אחד לשם מעשר:

אין זה מעשר. משום דצריך למנותן כדי שיהא עשירי למנינא קודש:

ר' יוסי בר' יהודה אומר מעשר. ואמר בגמרא טעמו דס"ל כאבא אליעזר בן גומל דאית ליה דתרומה ניטלת באומד, שאומד בדעתו בלא מידה כמה סאין יש ונותן תרומה לפי אומדו, ומקיש לה מעשר בהמה שגם היא ניטל במחשבה שאינו מונה עשירי בפיו אלא מפריש כל מה שעולה בדעתו לשם מעשר: