חפץ חיים על ספרא, בחוקתי, פרק יב ח

(ח) נערך מפני שדמיו קצובין. בפרשת ערכין לפי השנים והאי "כל יחרם" מיבעי ליה לדרשא אחרינא דהיינו אותן שחייבין מיתה בידי אדם לא יתכפר להם בממון אלא מות יומת:

אבל לא נידר וכו'. דהא כנמכר בשוק בעי למישיימיה וזה אינו נמכר בשוק כלומר שאין אדם קונהו ויפסיד מעותיו:

ר' יוסי אומר נודר ומעריך וכו'. ופריך הגמרא ותנא קמא מי אמר דאינו נודר וכו' והלא לא אמר אלא שאינו נידר ונערך (כ"א במשנה שם), אבל נודר ומעריך את אחרים ומקדיש הוא דהא בר דעת הוא. ומשני אין הכי נמי ופליגי רק באם הזיק, דת"ק סבר פטור, דמלוה על פה היא ואינו גובה מן היורשין, ושהויי נמי לא משהינן להאי עד שעת העמדה בדין, הלכך מלוה על פי היא. ור' יוסי סבר מלוה על פה גובה מן היורשין ונזיקין נמי במלוה על פה היא דלא הוי כתוב הכתוב בשטר. ויש עוד שם בגמרא תירוץ אחר עי"ש: