חפץ חיים על ספרא, בחוקתי, פרק יב ז

(ז) מחוייבי מיתות. שנידון ליהרג ואמר ערכי עלי:

ת"ל חרם לא יפדה. מי שהוא ראוי ליחרם וליהרג אין לו פדיון:

מחוייבי מיתות החמורות. שלא ניתנה שגגתן לכפרה כגון מסית ומדיח ומברך את השם וכיוצא בהם, שאין מביאין קרבן בשגגתן כדדרשינן בסדר ויקרא, הלכך כיון שהן חמורות כל כך דין הוא שאין להם פדיון:

מחוייבי מיתות הקלות. שניתנה שגגתן לכפרה כגון מחלל שבת וכיוצא בהם:

ת"ל כל חרם. כל מי שהוא מוחרם לא יפדה:

יכול עד שלא נגמר דינו. פי' דאפילו אם עדיין לא נגמר דינו גם כן לא יהיה נערך:

ת"ל אשר יחרם מן האדם. בגמרא דריש ליה מדכתיב "מן האדם" דמשמע מקצת ולא כל אדם, ור"ל מקצת אדם אשר הוא חייב מיתה לא יפדה ומקצתו דהיינו כשלא נגמר דינו יפדה, וע"כ אם אמר ערכי עלי - חייב: