חפץ חיים על ספרא, בחוקתי, פרק יב ו

(ו) מנין שמחרים אדם את קדשיו. שחל שם חרם אף על הקדשים ליתנן לכהן. ולענין איזה פרט חל שם חרם – והלא אינן שלו – מבואר שם במשנה הנ"ל עי"ש:

ת"ל אך. למעט שלא כל המחרים יהיה חרם, לאפוקי כהנים ולוים. ובגמרא מסיק הטעם שאין מחרימין לדברי ר"י משום דבקרקע כתיב "כי אחוזת עולם הוא להם", ומטלטלין הוקשו לקרקעות דכתיב "מכל אשר לו ומשדה אחוזתו", ואפשר דממלת "אך" הו"א דהקרא לא מיעט אלא כהנים משום דהחרמין שלהם אבל לא לוים, וכדעת ר"ש, ולהכי אצטריך הקישא. ומהקישא לבד הוי אמינא דהקישא להחמיר קרקע למטלטלין דחל החרם אף בקרקע:

שהחרמים שלהם. דכתיב "כל חרם בישראל וגו'", וכיון דדידיה הוא מה הנאה בכך אי הוי מחרים איהו גופיה זכי ביה ולא יהיב ליה לכהן אחר:

אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בקרקעות וכו'. בגמרא מסיק דאף ר"ש מודה בקרקעות מטעם זה, ורבי הכי קאמר: נראין דברי ר' יהודה לר' שמעון בקרקעות, שר' שמעון לא פליג אלא במטלטלין: