חפץ חיים על ספרא, ברייתא דרבי ישמעאל יב

(ב) לטעון טוען אחר שהוא כענינו. פי' פרט אחר שיש בו מקצת הענין הראשון הכתוב בכלל והזכיר בפרט זה רק מקצת הענין והניח מקצת וכדלקמיה:

בכלל כל הנגעים היו. לידון כמשפט המפורש בפרשה של מעלה "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת וגו' נגע צרעת כי תהיה באדם וגו'" דמסברא לא היינו מחלקים בין כשהנגע במקום שחין או מכוה או לא:

שהוא כענינו. שפירש בהן הכתוב חומר אחד שהוא כענינו של כלל דהיינו שער לבן דכתיב בכללא שהוא סימן טומאה והדר כתביה בשחין ומכוה באנפי נפשייהו מדפריט בהו קראי קצת מחומרי הכלל ושארא שייר לגלויי אתי דלא תילף שחין ומכווה מכללא להחמיר ואין לך בהן להחמיר אלא האמור בהן. והיינו "יצאו להקל", שלא יהא נידן בהן סימן טומאה דמחית בשר חי ולטהר העומד בשבוע ראשון:

ולא להחמיר. דלא תימא כי היכי דלחומרא לא ילפי מכללא לידון במחיה ולטעון הסגר שני – לקולא נמי לא תילף מיניה כגון כולו הפך לבן טהור הוא. קמ"ל דלהחמיר לא אפקינהו מכללא אלא להקל עליו:

ושלא ידונו אלא בשבוע אחד. שאם עמד בעיניו בשבוע ראשון – טהור ואין צריך הסגר שני. ומה שכתיב "ואם תחתיה תעמוד הבהרת וגו' וטהרו הכהן" – בשבוע ראשון קאמר: