חפץ חיים על ספרא, ברייתא דרבי ישמעאל ט

(ט) מכלל הצריך לפרט. שהכלל צריך שיהא הפרט עמו:

מפרט הצריך לכלל. יש שהפרט צריך שיהא הכלל עמו:

כיצד קדש לי וכו'. הך רישא לאו פירושא דכלל הצריך לפרט הוא אלא מציעתא וסיפא:

כל בכור. כלל אפילו נקבות ת"ל זכר אשר תולד בבקרך ובצאנך הזכר זהו כלל ופרט השנוי מקודם בשלשה עשרה מידות שהפרט בא למעט את הכלל ממשמעו ולהעמידו על הפרט ואין בכלל אלא מה שבפרט:

אי בכור זכר יכול אפילו יצתה נקבה לפניו. בגמרא מגיה דצריך לומר אי זכר יכול אפילו יוצא דופן תלמוד לומר פטר רחם, והכי פירושא יכול אפילו יצא דרך דופן נמי בכלל בכור הוא וליכא למעוטי מדכתיב בכור דהא לא קדמו אחר מעולם. תלמוד לומר פרט רחם לגלות לנו על בכור דדוקא כשהוא פרט רחם וזהו כלל הצריך לפרט דאצטריך הא פרט לפרושי דלא מקרי בכור עד דהוי בכור לרחמים משום דלא הוה ידעינן מאי משמעותא דכללא ולא דמי לכלל ופרט דעלמא דשם אהני פרט למעוטי כללא ולא לפרושי משמעותא, כאן רישא דברייתא הכור יכול אפילו נקבה ת"ל זכר היינו כלל ופרט ??? דלא אצטריך לפרושי היכי דמי בכור דהא הנקבה בכור לכל מילי היא אלא למעוטי דלא תימא אף הנקבות קדושות בבכורה:

אי פטר רחם יכול אפילו יצא מרחם אחר יוצא דופן. דהא לא קדמו אחר דרם רחם:

תלמוד לומר בכור. דמשמע בכור לכל מילי בעינן והיינו פרט הצריך לכלל דזכר ופטר רחם שהוא פרט צריכין לבכור לפרשו שאילו לא נאמר הייתי אומר אף על פי שאינו בכור ללידה כיון שהוא פטר רחם יקדש. ורוב פרטות שבתורה אינן צריכות לכללות שעמהן כגון (ויקרא, א) מן הבקר ומן הצאן – לא היו צריכין שיכתב "מן הבהמה"; "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה" – אינן צריכין לו "כל בהמה", אלא שבא להיות מוסיף על הפרט:

והנפש אשר תאכל בשר מזבח. בצו את אהרן כתיב:

והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו. ר"ל וכבר כלל כרת בפר' אמור "כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו וכו' וטומאתו עליו ונכרתה" (והאי 'יקרב' לאכילה הוא כמובאר בכמה מקומות). והגר"א הגיה זו בפנים:

יצאו קדשי בדק הבית. לאו דוקא קדשי בדק הבית קממעט אלא כלומר קדושה שהוא כעין קדושת בדק הבית שאין קדושתו אלא לדמיו ואפילו למזבח – "קדשי בדק הבית" קרי ליה, ולא מחייב משום טומאה עד דאכיל דבר הקדוש קדושת הגוף למזבח (מספר עזרת כהנים):