ברית שלום (מגילות הגדה של פסח) סא

ר"ל שעל ידי שהלכו בחפזון גדול ובצקם על שכמם ולא אפו במצרים וגם צדה לא עשו להם ולא התמהמהו עד שיחמץ הבצק לא יצאו מיד על ידי אותו זכות נקראו ישראל קודש והקדש מפקיע מידי שעבוד והיינו זמן חרותינו אף על פי שלא הי' הזמן מכל מקום נקבע הזמן משום זכות המצות ודוק היטיב

ועל פי דברים האלה יבואר הפסוק בפרשת בא ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם וגו' וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארותם צרורות בשמלותם על שכמם וגו' ולכאורה תיבת למהר הוא כמיותר ומה הי' המקרא חסר אי הוי כתיב ותחזק מצרים על העם לשלחם וגו' ולדרכינו הכי פרושו ותחזק מצרים למהר לשלחם קודם כלות זמן ארבע מאות שנים אך קשה וכל כך למה על מה יצאו קודם זמנו על זה בא הכתוב כמתרץ וישא העם את בצקו טרם יחמץ הכוונה בזה משום שמיהרו לצאת ותלי בטחונם בהקב"ה ויצא בחפזון עד שבצקם לא החמיץ נקראו הקדש והקדש מוציא מידי שעבוד כמו שנתבאר לעיל ודוק היטיב

כהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. ולכאורה קשה וכי בארץ מצרים אכלו המצות הלא לאחר צאתם ממצרים הי' אוכלים המצות כמו שאמר הכתוב ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ וגו' וא"כ למה סידר בעל הגדה די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים וטרם אחל לפרש נבאר מה דקשי' לי בסוגיא דקדושין דף ל"ח דאיתא שם פלוגתא דר' עקיבא ורבנן אי מושב כל מקום שאתם יושבים משמע או לא ופריך בשלמא למאן דאמר מושב כל מקום שאתם יושבים משמע. היינו דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח. ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול אלמא איקרב העומר והדר אכול אלא למאן דאמר לאחר ירושה וישיבה ניכול לאלתר. ומשני לא הוי צריכין דכתיב ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואה אל ארץ נושבת עד בואם אל קצה וגו' הא כיצד בשבעה באדר מת משה ופסק מן מלירד והיו מסתפקים ממן שבכליהם עד ששה פשר בניסן: ותניא אידך ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה וכי ארבעים אכלו והלא ארבעים שלה חסר שלשים יום אכלו (שבט"ז באייר התחיל המן לירד), אלא לומר לך עוגות שהוציאו וישראל ממצרים טעמו טעם מן ע"כ. ובמדרש וטעמו כלשד השמן (גבי מן כתיב) כלישת שמן ודבש וכן פירש"י: והיינו שלשד ראשי תיבות לישת שמן דבש ולפי זה קשה הא קיימא לן דאין יוצאין בפסח במצה שנילושה בשמן ודבש דהוי, מצה עשירה ואנן לחם עוני בעינן שיהי זכרון עוני (לבצק מצרים) כן כתב הרמב"ם, והלא העוגות שעשו מבצק אשר הוציאו ממצרים היו בו טעם מן שהיינו טעמו לש"ד כעיסה שנילושה בשמן ודבש והיינו מצה עשירה: וכן קשה אהא שיסד בעל הגדה כהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא וכו' וכי לחם עוני הי' ולא מצה עשירה הי' שטעמו בו טעם מן דהיינו כמי שנילושה בשמן ודבש. ויבואר הכל על נכון ותחילה נתרץ פלוגתא דרברבתא

דע שבטור אורח חיים סימן תס"ב מביא הגמרא דפסחים דף ל"ו ע"א דסבר ר' עקיבא הא דכתיב בקרא לחם עוני פרט לעיסה שנילושה בשמן ודבש כו' ופריך וסבר ר"ע עיסה