בני מחשבה טובה, סדר אמצעי ויסוד החברה ט

חושבני שלכן כל כך נפש האדם טמונה וישנה שנת עולם ואי אפשר לה להתחזק במחשבה טהורה והתעוררות של קדושה היא, מפני שאין תפלתו והתעוררותו באות כאחת. הרבה פעמים מתפלל ואינו מוכשר להתעורר עתה, וכשיש לו זמן של התעוררות אינו מתפלל ואין זמן תפלה אז, לכן מורגל נפשו לישן ולנוח בטמטומה ואי אפשר לו לחשוב מחשבה טהורה, רק מחשבה גופנית, מה יאכל מה ישתה ולצייר לו ציור ודמיון גופני כנ"ל, לכן אמרנו בזה איך יעורר את עצמו בתפלה בתחבולות שונות, אבל גם את צד השני לא יעזוב, היינו כל מין התעוררות שעולה בקרבו בכל היום שלא בשעת התפלה ועבודה לא יעזוב אותה ג"כ, רק ישמשנה למפתח הנפש, כי כנ"ל כל מין התרגשות אפילו של מסחר ושאר עניני הגוף הן של שבירת הלב הן של שמחה יש בו צד גילוי הנפש, רק שמכוסה הוא בלבוש של צרכי עוה"ז. וצריך האיש להשתמש עם שעת הכושר הזו, וכשמרגיש איזה מין של שבירת הלב אפילו מצרכי גופו ילך תיכף הצידה ויעמיד עצמו אל הכותל ויאמר איזה קאפיטלאך תהילים, ויותר טוב לומר קאפיטיל שהוא מענין המאורע שלו ולפי דאגתו, למשל, אם דאגתו עתה מן שונאיו יתפלל הקאפיטיל "ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי וכו'" ואם דאגה אחרת יתפלל "טבעתי ביון מצולה" , או "אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי" , ולא שיבא פתאום מן השוק וידבר דיבורים בלא לב ובלא מוח, רק יתבונן קודם בדאגותיו, דאגות אלו המונעים אותו ומצערים לו כ"כ הרבה, ואל מי ילך ומי יושיעהו, אם לא הקב"ה הכל יכול אב הרחמן, והוא מתקרב עתה לפני כסא כבודו ובמחשבתו מצייר את כבוד ד' שעומד הוא לפניו ית' ומתחנן, "ד' מה רבו צרי וכו' רבים אומרים אין ישועתה לו באלקים סלה", כך הם אומרים אבל "ואתה ד' מגן בעדי וכו'", ואחר שאומר את הקאפיטיל תהילים יתפלל בפיו בכל לשון שומע, כפי העולה על רוחה, ומן דבור לדבור ומן תיבה לתיבה, ירגיש שמוחו ומחשבתו מתחזקים ועולים, ומעט מעט הוא עוזב את צרכי גופו, וצעקה מתפרצת מעומק לבו, רבש"ע קרבני אליך, טהר אותי, העלה אותי מכל דאגות אלו, כדי שאוכל להיות קרוב אליך, בלב ונפש טהור, ובסוף תפלתו טוב שיאמר חד פסוקא של התחזקות כמו "ד' רועי לא אחסר וכו' לא אירא רע כי רבש"ע אתה עמדי" , ועכשיו ישמח על כי ד' עמו, כי באמת ד' עמו. ובפרט בשעה זו ששפך לבו לד', שהיא שעה של התרוממות והתקרבות, ובכל היום ירגיש אחר תפלה זו מין עונג רוחני, עונג של טהרה, נפשו היתה בגן עדן היום ומי ידמה לה ולשמחתה. וכן בשעה שמרגיש בקרבו שמחה, אף אם היא שמחה מן ישועה גופנית לא יעזוב את שעת הכושר של ניצוץ התגלות נפשו, ויעמוד בזוית ויאמר איזה קאפיטל תהילים (טוב שלא להרבות עתה בתהילים) כמו קאפיטיל י"ח, "ד' חזקי וגו' צורי אחסה בו, מגיני וקרן ישעי משגבי וכו'" , וכשיגמור את התהילים ידבר כנ"ל בפיו, רבש"ע מודה אני לך על גודל חסדך שאתה משגיח עלי ועוזר לי ברחמיך הרבים, ותמיד אתה מנהיג אותי לטובתי ובפרט עתה שהושעתני בישועה זו, ושוב ירגיש עלי' כנ"ל מן שמחה גופנית, לשמוח בד'. ובדרך הזה לא יעזוב אפילו אנחה היוצאת ממנו, כי אפילו מן אנחה פשוטה קטנה וקלה גופנית שיוצאת מקרב הלב לב ישראל, יכולים לפעול התגלות גדולה בנפש ולקרבה ע"י אל ד', דומה הנפש אל מקור מים שנסתם, אשר צריכים לחפש אותו ולחפור חורים וסדקים אליו, ומכל חור אשר נפתח יכולים להוציא מים רבים ולהשקות את כל שדותיו שלו, אף של חבריו. וחוץ מזה שתפלות והתרחבות ההתרגשויות הללו בעצמן טובות הן, ומיני מקוואות מטהרות את נפש הישראל מכל תאוה זוהמה הן, ומקרבות אותה לד', מעלה גם זו להם שאינן מניחות את הנפש לרדום תרדמת עצלה ולגווע בהתעלפותה, מרגילות הן את הנפש להתגלות וללכת ושתיהן מתחזקות ההתלהבות והמחשבה, ויקל לו לעורר את נפשו הערה והחמה בכל עת ובכל שעה.