בני מחשבה טובה, סדר אמצעי ויסוד החברה ו

בכלל יש להתאונן ﬠל שהאדם כל כך שקוﬠ בהרגל שלו, עד שאינו יכול לﬠזבו, וכשהוא מורגל לראות רק דברים גופניים במחשבתו דומה לו שהמחשבה גם בﬠצמה גופנית וחושית היא, אבל לא בﬠנין הדמיון והמחשבה לבד טﬠית, רק גם בחושיך לא תהיה בטוח כל כך שהם גופניים מגושמים בהחלט כמו שאתה חושב, כי את חוש הראיה שמיﬠה וכו' בﬠצמו ﬠוד לא ראית, רק את הדברים שחוש הראיה רואה או שומﬠ, ובשﬠה שתסיר ממך דבר נראה או קול נשמﬠ גם חוש הראיה ושמיﬠה יﬠלמו בך מבלי שתרגישם ותראם, ומי יודﬠ איפא אם באמת חוש הראיה בﬠצמו גשמי ואי אפשר לו לראות רק דברים גופניים, או שביכולתו לראות הכל גם דברים בלתי גופניים, וﬠתה כיון שהבאת לפניו רק דברים גופניים הרגלתיו רק בראיה גשמית. וכבר דברנו מזה למה חכמת אדם תאיר פניו, וכל איש מכיר לפי ﬠרכו בחבירו אם חכם או טפש אם איש זך או גס הוא, וראיה זו כבר אינה גופנית כי כחכם כטפש כזך כגס בשר אחד בפניהם. בכל ﬠנין ﬠלית האדם יש אבן נגף הזה שאי אפשר לו להתﬠלות מן הרגלו, וﬠד כמה שנרצה לבאר לו וﬠד כמה שנרצה להחכימו קשה לפﬠול אצלו שידﬠ שהאמת הוא היפך מן זה שﬠיניו רואות ולהיפך הוא מכל הרגלו, ﬠד שנולד מין ﬠקשנות מוסתרה בלבו שלא יניח לזוז את ﬠצמו כמלא נימא מידיעותיו הקודמות, ואיך נעלה את איש כזה ממעל לעולם ובשעה ששומע דברים כגון אלו שמכחישים את ההרגל שלו חושב הוא בלבו ומכריז מהו אומר שזה העולם אינו גשם, ועוד זאת שאת עצמי איני מכיר, משוגע איש הרוח. זה עיקר החסרון, שאי אפשר לו להגדיל את מחשבתו למחשבה טהורה בלי ציור ודמיון גופני, מפני שמכל מחשבה שעולה במוחך אתה דורש דמות ציור ודמיון גופני, יען שאתה מורגל רק במחשבות כגון אלו ואם לאו אין זה מחשבה אצלך, ובאמת לא שנאמר שאין עולה בך מחשבה בלתי בעלת ציור כלל, עולה היא, רק כיון שבדעתו של אדם יש בה מבקר שמבקר ומגיה את כל מחשבות האדם, ואותה שאינה דומה ומשתוה למציאות העולם נראית בעיניו למזויפה ורודפה ומשמידה מן מוחו, כמו שרואים שבמוחו של הילד עולות גם מחשבות אי אפשריות למשל שיעוף בכנפים וכו', והגדול שכח הביקור אשר במוחו נתגדל אין מחשבה כזו באה במוחו מפני שכח המבקר שנתגדל בו משרה את מחשבתו ומעריכה עם דברי העולם שרואה ושומע, וכל מחשבה מזויפה מגרש ומכחש עד שדומה לו להאיש שלא בא כלל וכלל בו, מפני שכל כך נתגדל בו כח המבקר וכל כך ממשלתו על מח האדם עד שהוא מונע ומפחיד את כל מחשבה מזויפת לדרוך על מפתן מחשבתו, והאיש אינו מרגיש את כח המבקר רק דומה לו שמעצמו אין מחשבות הללו באות בו. ועתה לענין דידן לא שאין בו מחשבה נקיה מן הציורים הגופניים, עולות הן בך, רק כיון שהמבקר שבמחך מורגל כל כך רק במחשבות עם ציורים, ורודף ומגרש הוא את כל מחשבה טהורה ממך, ואתה שאת כח המבקר אינך מרגיש כנ”ל דומה לך שאין שום מחשבה ודמיון בלתי מצויר ונאחז בצורה גופנית נמצא בך כלל. ובאמת האיש שנקבע בו כבר שמחשבה אמיתית אי אפשר לה להתדמות לצורת העולם, וגידל והרחיב בו את מחשבה הנקיה, אז בעת עלות בו מחשבה זו חושב ומדמה ורואה לפי מצבו את הקדושה ואת כסא הכבוד של שורש וחוצב נשמתו ואין צורה גופנית חסרה לו ומונעת את מחשבתו, ורק אם רוצה הוא לחקור אחרי מחשבתי מה אני חושב ורואה, חקירה זו נפילה היא, ואי אפשר לו להבין את עצמו ואת מחשבתו ודמיונו הקודם. כי מה היא חקירתו זו אחר מחשבתו אם לא שוב ביקור והתדמות המחשבה אל מחשבות וציורי העולם.