בני מחשבה טובה, סדר אמצעי ויסוד החברה יח

איתא בספר ״בית אהרן״ על הפסוק תשורי מראש אמנה (שה״ש ד' ח׳) וזלה״ק: די גרעסטע אמונה וויפיל א ייד האט, איז זינגען דער ראש דערפון, עכלה״ק. אין כוונתינו לברר את ענין הנגינה ועולם הנגינה בזה, כי דיברנו עתה רק איך ידלה כל איש באיזה מצב שהוא, מים חיים ממקור נשמתו, ויגלה את הקול החי אשר בקרבו.

אל יקשה לך הלא רואים אנו חזנים ומנגנים גדולים שלבם רחוק מד׳ אין אמונה ואין לב רח״ל, ואפילו בין העכו״ם יש מנגנים, כי הניגון הוא רק מין גילוי הנפש והרגשותיה, ומתגלה בדיבור שמדבר האיש אל חבירו את מחשבותיו והרגשותיו של צער ושל שמחה ועוד יותר בקולו. וכמו שאיתא בספה״ק ראיה על זה שכאשר תתגבר צערו של האדם ח״ו, אי אפשר לו כבר לדבר רק צועק ובוכה בקולו לבד. לכן הניגון שהוא קולות שמחים או מרירים מעורר את הרגשות האדם, שבהם ניצוצי ואברי הנפש מתגלים, אבל אין עוד הכרע מה יעשה האיש בשעה שמתרגש ומה יפעל בחלק נפשו שהתגלה, וכמו שישנם שני אנשים שמחים, זה מוסיף בשמחתו לעבוד את ד׳, וזה שמח בשמחה של הוללות, כן גם הניגון שהוא אחד מן מפתחות הנפש שמעורר אותה ואת הרגשותיה, יכול להיות איש שפותח את נפשו, וחלק ממנה יוצא לחוץ, ומ״מ לא לבד שאינו עושה בו מאומה אלא עוד פוגם בחלק נפשו זה, אם בשמחה של הוללות, או בשבירת הלב של עצבות ויאוש, עד שנופל מן בטחונו ואמונתו ועושה גם מעשים אשר לא יעשו רח״ל. וכיון שאנו חברתנו לשם ד׳ היא, ורוצים אנו להוציא את נפשותנו להמשילה על גופנו, לקשרה בקדושתו ולבטל אותה ואת עצמותנו בנשמת שד״י, לכן נרגיל את עצמנו ברינה ונגינה של עבודה לשמים, לא שנצטרך לחבר נגונים חדשים, כמו שלא נאמר שמי שרוצה לשמח את עצמו ביין צריך לעשות יין מגתו דוקא, ומי שרוצה לעורר את עצמו או זולתו בדבורים צריך לחדש שפה חדשה.

קח לך איזה תנועה של ניגון, הסב פניך אל הקיר, או רק תסגור את עיניך ותחשוב שוב, שאתה עומד לפני כסא הכבוד, ובשבירת לבך באת לשפוך את נפשך לד׳ בשירה וניגון היוצאים מקרב לבך, ואז מעצמך תרגיש שנפשך יוצאת ברננה. אם מתחילה היית אתה המנגן לפני נפשך לעוררה מתרדמתה, מעט מעט תרגיש שנפשך התחילה כבר לנגן בעצמה.

חידה היתה לך תמיד הנגינה, הקולות מה המה, עליות וירידות מה הן, ולמה זה פעמים שבא בארוכה ופעמים שבא בקצרה, ואת הכל אתה רואה כבר, בקולה בוקעת לך נפשך דרך עד למרום, ובשמים כאילו אחזו בהמייתה ומשכוה בלשונה. ליבה, מעיה וכל פנימיותה עם נגינתה יוצאים, ודרך הקולות עולים, ועליותיה נפילותיה וכל גלגולי דרכה בקולה נחקקים, ותנועא דמנגנא בו נחרתים, והניגון נתרקם, את נפשך נושא הניגון במעיו לשפכה ולקרבה לד׳.

ויש לפעמים שבלא ידיעתך תדבר גם דיבורים לפני המקום, אם בתחילתם עוד את רצון גופך יודיעו, אבל כל כמה שתתרגש, ויותר תצא נפשך מנרתיקה לעוף אל על, במדה זו תעזוב את העולם, ומעומק לבך תצעק נפשך בתפילה טהורה תפילה לה׳ כגון אלה: ״רבונו של עולם אין הימעל האב רחמנות אויף מיר, און העלף מיר אין אלע ענינים, אוי געוואלד און געשריגן ווי ליג איך עפיס, רבונו של עולם ראטעווע מיך ארויס״. מתחיל בישועה בכל עניינים שלו ומסיים בצעקה להצילו ממקום נפילתו, וכן כיוצא באלו, ואל יקטנו בעיניך דיבורים כגון אלו כי מחצב הנפש הם.

ויש לפעמים שלא יתעוררו בך דיבורים ולא תרגיש שום בקשה, ומ״מ תרגיש איזה הרגשה שאי אפשר לך לצייר מה אתה מרגיש, מן התרפקות היא, כילד שמתחטא (פיעשטעט זיך) לפני אביו, אינו רוצה מאומה מאביו, הומה ומתאנח ״אבי, אבי״. האב שואל ״מה אתה רוצה בני?״. ״כלום״, הוא משיבו, ושוב הומה ומתאנח ״אבי, אבי״. כי דע לך שבענין דרכי התגלות הנפש יש הרבה פעמים ללמוד מן הילד, כל מעשיו אינם בכוונה, רק מעצמה נפשו מתגלה באופנים שונים ועושה תנועות ומעשים כפי תנועות נפשו, וגם חיטוי זה (פיעשטשען) השתפכות נפשו אל נפש אביו הוא. וגם אתה לפעמים תרגיש בניגונך מן המיה וחיטוי, באין אומר ובאין דברים ובלא שום בקשה, רק נפשך מרננת ומשתפכת ומפלטת רק, ״רבש״ע, רבש״ע״.

ולאו דוקא בניגון של שבירת הלב, רק גם בניגון של שמחה, בכולם תוכל להשתמש לגילוי הנפש וכך דרכו של החסיד, הוא בוכה לפעמים בניגון שמח, וגם בשעת רקידתו, ולפעמים רוקד גם בניגון של ״כל נדרי״.

לכן כשתהיה בחברת חסידים בשעה שמנגנים אם בתפילה, בסעודה, או באופן אחר, תרנן גם אתה עמהם, לא רק להשמיע קול בחינת "נתנה עלי בקולה" (ירמיהו יב ח) וכו׳ רק כדי להוציא את נפשך ולהעלותה בחינת ״ויהי כנגן המנגן ותהי עליו רוח ד׳״, מן ניגון החופה שמזווג את החתן והכלה וד״ל. ולאו דוקא בשעה שאתה בחברת חסידים בשעה שמנגנים, רק גם בביתך בכל עת שתרגיש את עצמך מוכשר לזה תוכל לרנן כנ״ל. ואין אתה צריך לצעוק בקולות, כי יש מי שמנגן רק המיה בלחש וקולו נשמע במרום.