בני מחשבה טובה, סדר אמצעי ויסוד החברה טז

עוד מניעה פשוטה וטבעית יש שמונעת את האדם מלהיות תמים, ופוגמת אותו שיהיה רמאי לא רציני, בלא לב ובלא נפש, מין מחלה היא ממחלות הדעת, שנתעקלה נפשו לבלתי ללכת ישרה רק בעקום פתול וסבוך. וכמו לחולה על מחלת עצבים, אי אפשר לו לחשוב באופן ישר, כן גם לו נתבטלה ונסתבכה דעתו מלחשוב כל דבר בתמימות, מין שגעון הוא זה רח"ל חלי ופצע מחשבה הוא, ועל פי רוב מכירים את הרמאי בפניו, ובעיניו, כמו שמכירים את חולי הרוח אם מעט או הרבה. סבת מחלה זו כבר אמרה הגמרא "שהבטלה מביאה לידי שעמום" , מדיוק הלשון שעמום ולא שגעון אחד ממיני שגעון הוא, שהוא מדבר בדעת רק שנעשה מסובך ומפותל דעה בדעה, סברא בסברא וכו', בלא יסוד ובלא אמת. לכן עפ"י רוב רק הולכי בטל הם הרמאים הכי גדולים, ומי שעובד במוחו עבודה המוטלת עליו, או מי שעובד עבודה קשה גם בגופו בלבד, אשר מכחשת גם את דעתו כפי שאמרנו כבר לעיל (אות ד') אינו רמאי, זאת אומרת שפצע זה של שעמום ופתול אין במוחו. רפואה אמתית היא שלא להיות מפותל רק תמים. הרחק את עצמך מן הבטלה הרחק כמטחוי קשת , ואל תדמה לך שדי לך בהזהרתך שתזהר שלא תבטל שלש וארבע שעות, כי גנב הוא היצה"ר ודי לו שיבטלך עשרה רגעים, ויכפול עוד עשרה ועוד עשרה ביום ונתבלבלו כל מחשבותיך גם בשאר היום.

כמו רקב היא הבטלה שלא את מקומה בלבד היא מכלה, רק גם על ימין וגם על שמאל היא מתפרצת, גם את מקום הבריא מכלה ומפסידה.