בני מחשבה טובה, סדר אמצעי ויסוד החברה טו

נמצא שזאת היא תכליתנו ותכלית חברתנו, לשכלל את המחשבה, ולהוציאה ולהרחיבה ולחזקה, ולא גלוי המחשבה לבד הוא זאת, רק גם גלוי הנפש היא. גלוי ושליטתה על הגוף, אשר אם תתחנך ותתמיד בזה תוכל לעלות מדרגא לדרגא אל מקומות אשר לא שערת ולא קוית, ומה יחסר לו להאיש בשעה שנפשו הולכת אצלו בראש, ומושכת את כל גופו אחריה אל מרום קצה וקנה, וכיון שמטרת עבודתנו ותקותנו גלוי הנפש, לכן צריכים אנו להתנהג בכל ענינינו הנהגות שמסגלות את הנפש להתגלות, ולהשמר מן הדברים שמרחיקים אותה ומטמינים אותה בנוקבא דתהום רבא, אשר באדם. תנהג את עצמך בפשיטות ותמימות בכל עניניך, כי תמימות היא ממשלת הנפש על האדם ומעשיו, וערמומיות היא חוסר הנפש, וממשלת השכל, ולא השכל שלו שבא מן הנפש, רק שכל העולם, כלומר מנהגי ומצבי העולם ואנשיו שהטפשים קוראים לזה שכל וכפיהם עושים מדברים חושבים ומתנהגים.

את השם ערמומוית שאומרים אנו בזה, אין כוונתנו על דברי שקר בלבד, רק על ראשית השקר שבו, והסיבה שמביאתו לאדם לדבר ולחשוב דברי שקר, כלומר על מצב הנפש וקלקולה שעל ידו נעשה האיש לשקרן עד שמחשבותיו דיבוריו וכל עניניו מעוקלים, לא חיים לא נמצאים ולא אמתיים.

חותמו של הקב"ה "אמת" ועל כל העולם יש חותם הזה, הצמח שהוא צומח יש בו מציאות חיות נפש הצומחת, היא אמת, והצמח המצויר, או שנעשה מן שעוה כדמות הצומח, הוא שקר, אמת היא המציאות, ושקר הוא האפס שאינו נמצא, אמת היא בחינת חיים, ושקר הוא מסטרא דמותא שאין כאן לא עצם לא הוה ולא נמצא. המציאות היא האמת, והאיש שבכל עניניו מעשיו ומחשבותיו יש מציאות שנפשו נמצאת בהם זהו אמת ותמימות. הצמח צומח בתמימות ופשטות, לא לשום כונה ופני' חיצונית, רק מפני המציאות שבקרבו, ומפני נפשו שדוחקת זאת להתפשט ולהתגדל, וגם הילד מתנהג בכל עניניו בפשיטות ותמימות כפי מציאות הנפש והתפשטותה, ואם גם האיש מתנהג בכל עניניו ומחשבותיו רק בנפשו, אז הוא תמים ואמתי, ואם אינו מתנהג בפשטות כפי שיוצא מלבו ונפשו אם כן אין מציאות בו ובכל מעשיו, וכבר הוא שקר, אף אם אינו אומר על עץ שהוא אבן, כי גם מי שהוא אומר על עץ שהוא אבן, יסוד וראשית השקר הזה שבפועל, מתחיל מזה שהוא מסטרא דמותא, ואין מציאות ואין נפש בכל מעשיו ומחשבותיו. כל חנו של הילד הוא, על שהוא תמים ופשוט, כשמדברים עמו מרגישים כאילו עם נפשו היינו מדברים, וכששואלים אותו דבר, השאלה חודרת עד לנפשו, וממנו בא לנו תשובה תמימה ופשוטה, את כל לבו נותן הוא בתשובתו, לא שתהיה בלא דעת כילד אנו מבקשים ממך, רק שתהיה תמים, ולמשל כאשר ישאלך אדם דבר לא תחשוב איך להשיבו, לפי נימוס העולם יפה להשיבו כך, ואם אשיבו באופן זה יחשבני לחכם, וכדי להטעותו ולרמותו טוב לענותו כך, נמצאת שתשובתך היא אוסף של רוח מארבע רוחות העולם אשר נחוצה לך לפי נימוס העולם כך תשיב וכדי שיחשבך לחכם וכו', ואתה עם נפשך חסרים, איו כאן לא מציאות ולא חיות, לא נפש ולא אמת, שקר, אפס ובוהו היא.

ראשית כל תענה ברצינות (הערנסט) כאשר עם לבבך בתמימות ופשטות, ובשכלך תשמש רק להבחין אם אינך טועה בתשובה זו, אבל גם שכלך זה יהיה פשוט ורציני (הערנסט) מין כלי שמוש יהיה שכלך לשמש את רציניות ופשטות לבך לעזור לה ולהוציאה לפועל. ואם מצאת שתשובה זו תזיק לך, או מניעה אחרת בתשובתך, תאמר איני יודע כמצות חז"ל ולא תעקם ותעקל תשובה נפתולה בלא רצינות ובלא פשטות.

הרבה מניעות ישנן לאיש שמונעות אותו מלהיות תמים ורציני. למשל יש מין עניוות מרומה שהאיש בטל לפני העולם ונימוסיו מעריך ומוקיר הוא הרבה את נמוסי העולם ודעות בני-האדם עד שהוא כורע כולו לפניהם, וכל עצמות לבו ונפשו בטלים ונמסים ואינם באים כלל לידי התגלות, וכל כך מנומס הוא מנמוסי העולם עד שנאבד ממנו כל החוש לדעת מה טוב ומה רע, מה עליו לעשות וממה להמנע, וכל הטוב והרע הוא מודד רק במדת העולם מה שטוב בעיני העולם טוב הוא, ואם יגנוהו בני דאדם קדמאה רע אצלו. אדרבא תצייר בדעתך אילו היית אתה יחידי בעולם, וכל מעשיך לא לשום איש ולא לשום פניה תהיינה, ומכל שכן שלא תתבטל אתה את עצמך לפני העולם, חוקות נימוסי ושטותי העולם, וכל מעשיך הם רק לפרוע חובך שעליך לעשות, ואפילו כשאתה מטיב לזולתך גם כן הכל כדי לפרוע חובך, שחוב עליך להטיב עם חבירך, לא לשם כוונה ותכלית חוץ ממך, מין דחיפה פנימית יש שדוחה אותך, ואומרת, כך אתה מצווה, וכן אתה צריך לעשות, ואם תרגיל את עצמך כן תמיד, אז תתגלה לבך ונפשך ורצון עצמי, והרגשת חוב שלה בכל דבר, וכל מעשיך ומחשבותיך ודבורך יהיו מלאים נפש וכחה המתפשט בקרבך, ואומר גדל ועשה ותמיד תהיה עבד ד' אלקיך בכל עניניך.