בני מחשבה טובה, סדר אמצעי ויסוד החברה יד

אבל אף גם טרם נתגלה בך ראיה עילאה זו בפועל ממש שתראה את כל העולם לאלקות שמות ונשמות, מכל מקום הוה מעמיק בדעתך בכל יום, אני איני רואה אבל הלא ד' ית' כבודו מלא עולם, מן אלהות בראו, וגם אתה מלא אלהות הנך, ואפילו גרגירי החול שאני דורך עליהם שמות הם, כל העולם כלול בקדושת אלקותו בביטול גמור, ורק אני ברצוני הפרטי הוצאתי את עצמי לדבר נמצא בפני עצמו הרחק ממנו ית' להיות נע ונד מחוץ לכל מחנה אלקים זה, וכשתרבה להתמיד ולקבוע מחשבה זו במוחך הרי אתה כופה את עצמך למחשבה זו, והרי זה כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל כופין אותו עד שיאמר רוצה אני , שלכן מועלת אמירה שהיא בכפי' מפני שבאמת רצון נפשו של ישראל הוא לעשות כמצוות ד', רק שהחיצוניות גופו מונעו, וכשכופים את חיצוניות גופו אז נפשו יוצאת ממאסרו ואומרת רוצה אני, וגם את עצמו יכול האיש לכפות, וכשתחשוב כן ושוב תחשוב והקבע בלבך ומוחך שכל העולם מלא שמות כנ"ל אז אי אפשר שעל ידי כפיה זו לא תתגלה נפשך בראיה קדושה, כי נפשך כשהיא לעצמה רואה היא ראיה קדושה ורק הגוף מעצירה וכיון שאתה כופה את הגוף נפשך יוצאת ורואה, ואם לא תמיד על כל פנים שעות ורגעים טובים יהיו לך, יפה שעה אחת וכו'.

ואפילו בשעות שאינן מאירות, ואין ביכולת נפשך להתגבר ולהסתכל בראיה זו גם כן מועלת לך הרבה התמדת מחשבה זו, כי על ידי שתביט על העולם, ותחשוב שכל אלו מוקפים בקדושתו בטלים עם רצונם לד', שמות ונשמות, ורק אני בריה מחוצפת פרשתי את עצמי ויצאתי מן המחנה שכינה, תתעורר בך דאגה על עצמך, למה באמת אתה עומד חוץ לרשות, רשותו של ד' ית', וכפי שתתמיד לשקוע במחשבה זו ובאמונה שלימה שאין עוד זולתו, והכל אלקות חוץ ממך, במדה זו תתרבה דאגתך עד שהרבה פעמים תמאס בכל אופן חייך זה, וברוח העועים אשר מסוך עליו לשעמם ולהתעות, הדאגה תתפשט בלבך באיבריך במחשבתך אף במעשיך, ושבירת הלב וכבידות יעיקו אותך עד שתקנא תמיד במחנה אלקים זה, מן עולם תאצילות עד העשיה, אפילו הליכת ומשיכת הנהר גנאי עבודה ומחותל ברצון ד' הוא, ורק אני יצאתי ונתרחקתי, ובפרט בשעה שתרגיש בך ח"ו איזה מחשבה ורצון נמוך ותדע שזוהי שוב השלכה מגדר הקדושה אלפי פרסאות, אנחה תתפרץ ממך, "אוי רבש"ע, לאמיר פאָרט נישט זיין פארוואָרפען פון דיר, אין שאול תחתית", ורק אז תבין כמה צודקים דברי חז"ל שאמרו נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, כי מה נשאר לו מזה שנברא ועובר בעוה"ז כאורח נוטה ללון וכצל עובר, רק השלכה ממחנה שכינה, ומי יודע אם יכול עוד לשוב ולהכנס לפנים ממחיצת ד', ומה טוב היה לו אם לא נברא, והיה נכלל ונעלם בקדושתו בביטול גמור אליו בעולם העליון, ממש תשוקה תאחזנו, נוח לו שלא נברא, וכשתבא לקריאת שמע ותצייר במחשבתך שאילו באת לידי נסיון, והיית מוכרח למסור את נפשך לד', היית מוסר את נפשך, מתעוררת שוב תשוקתך התמידית שמענה אותך תמיד בסתר לבך, מה טוב היה לי לו כבר הייתי מתפטר מעל אלו ושוב הייתי מתהפך לאבר מאברין דמלכא כביכול, וכל כך מתחזקת תשוקתך ומחשבתך זו עד שדומה לך שבאמת עובר עליך נסיון זה בפועל, ובשמחה אתה עושה קפיצה אחת דרך המוקד אל האין סוף, עד שלפעמים גופך נרתע (גיט זיך אַ שאָקעל) מן ההשלכה המחשבית זו.

לא שמרמים אנו את עצמנו לומר שנגיע תיכף למדרגת רבי עקיבא שאמר: "כל ימי הייתי מצטער בפסוק זה ובכל נפשך וכו' אמרתי מתי יבא לידי ואקימנו" . כי רבי עקיבא פשוט חשק להתענה ביסורים הוא הצטער על שאין שורפין וסורקין את בשרו למען שמו ית', ואנו הגם שלא הגענו עוד לזה, אבל על כל פנים משתוקקים לד' ודלדולנו בעולם הדמיון באופן נמוד ומרוחק כזה מאוס לנו, וכיון שכל איש ישראל מחויב להעלות במחשבתו שהוא יהודי ככל בית ישראל, או יהודי או קטול, ואלמלי בא לידי נסיון היה מוכן ומזומן למסור נפשו לד', וכיון שבדעתו הוא מצייר שבא עתה לידי נסיון, כמו שאיתא בצעטיל קטן מר' רבי אלימלך זצ"ל, אז תשוקתו ממילא באה, לאמור עתה היה נוח לי, כבר יכולתי לבוא למטרת חפצי מה טוב ומה נעים כטוב האמתי וכנועם העליון .

וזאת היא מסירת נפש בקריאת שמע, לא מחשבה ריקנית לבדה, שאינה משביעה את הנפש כמו שאין מחשבה משביעה את הגוף אם לא יאכל רק יחשוב בה לבדה – מסירת נפש בפועל הוא. הוא משליך כבר עתה את נפשו עד שכל תשוקתו נתמלאה על ידו, כל גופו מתפעל מכוח ההשלכה ואת הנפש עם הגוף מטהרת.