בני גרשון פה

זו לפנים מזו, די"ל דסמכו במ"ש דהנח לפני הרי זה ש"ח, ומיירי בשאמר לו הכישה במקל וגם הוא עמד שם שלא תלך הבהמה למקום אחר וסמכה דעתיה דשומר, ומש"ה כיון שיצאה מרשות הבעלים הרי זה ש"ח וכמ"ש התו' שם ד"ה כיון שיצאתה וכו' שיצאתה מיד לסמטא או לצידי ר"ה דחשיב כאילו משכה שואל וה"נ מטעם משיכת הבעלים הרי זה ש"ח, וס"ל הרמב"ם והמחבר דגם משיכת המוכר מהני ללוקח היכא דסמכה דעתיה, והכא בעבד קטן דיש לו דעת קצת וגם יש לו אימתא דרביה, היכא שאמר לו רבו הראשון על פי צווי הלוקח לך אצל הלוקח ודאי סמכה דעתיה דהלוקח, דהעבד ילך אצלו, ומהני לכולי עלמא, ודברי הסמ"ע שרירין וקימין

סימן רמ"א ס"ב רמ"א. וי"א אפילו היה לו שטר או משכון עליו אפ"ה הוי מחילתו מחילה בדברים בעלמא, וראיתי בנחלת שבעה סי' י"ט שנתקשה בזה, ממה שכתב רמ"א בעצמו אח"כ כל מקום דמחילה אינה צריכה קנין וכו' משמע דלפעמים מצינו דמחילה צריכה קנין והיינו בתפיס שטרא או משכון, והכי ה"ל למימר הואיל ומחילה א"צ קנין לפיכך אפילו הקנה לו לפני עדים פסולים, אפ"ה הוי מחילתו מחילה והניח בצ"ע, ונעלם מכבודו בהאי שעתא מ"ש מהרי"ק גופיה שממנו מקור דין זה וזה לשונו שורש י' ענף ו' לא ידעתי מאן דאמר מחילה צריכה קנין, רק במחילה שע"י דיינים, משום דדמי קצת למחילה בטעות, כיון דע"י הפצר הדיינים ועצתם במוחל, אבל מי שהוא מוחל בעצמו בהא מודו כ"ע דאין צריך קנין עכ"ל, וכן כתב העיטור מהל' מחילה דמחילה שאינה דרך פשרה א"צ קנין, אבל מחילה שהיא דרך פשרה צריכה קנין, וכן כ' התו' בסנהדרין ד"ו בשם בה"ג הביאו הב"י סי' י"ב דמחילה שע"י פשרה אע"פ שיודע מה מוחל דומה למחילה בטעות, לפי שמוחל על פי עצתם של דיינים שהשיאו אותו למחול, לפיכך צריך לאלם הדבר ע"י קנין, וזהו כוונת רמ"א מ"ש כל מקום דמחילה א"צ קנין פי' במקום שהוא מוחל מעצמו, לאפוקי ע"י הפצר אחרים צריכה קנין, ופלא על הנ"ש שהוא גופיה הביא דברי מהרי"ק להלן בסי' כ"ד ומדוע לא הבין כאן כוונת רמ"א

והנה על עיקר הדין אם מהני מחילה בדברים בעלמא היכא דתפיס שטרא. ראיתי בתו' ר"י הזקן בקדושין דט"ז שלמד מהך דעבד עברי נקנה בשטר, ופריך הגמ' לימא ליה באפי תרי זיל, א"נ באפי בי דינא זיל, ואי לאו דע"ע גופו קנוי הוה סגי בהכי, אע"פ שלא החזיר לו האדון את שטרו, אבל הרב רבינו ישעיה לעיל בסי' י"ב ס"ל דלא מהני מחילה בלבד היכא דתפיס שטרא, וי"ל דמש"ה לא חש לראי' זו, משום דטעמו דכתב התומים שם דאמרינן אי איתא דהיה לבבו שלם למחול לו, היה מחזיר לו שטרו, וכיון דאינו מחזיר לו שטרו י"ל דמהתל בו, ומשום זה כ' נמי הרמב"ם בפ"ה מהל' מכירה שנהגו רוב המקומות להקנות למוחל חוב וכיוצא באלו להודיע שאינו אומר דברים אלו כמשחק ומהתל, ומבואר לעיל בסי' פ"א דבפני ב"ד או לפני עדים אין כאן טענת השטאה, א"כ שפיר פריך הגמרא לימא ליה באפי תרי זיל א"נ באפי בי דינא זיל, ועי' ג"כ בספר דברי משה סי' י"א, ולאידך פוסקים דילפי מכאן דמהני מחילה, ס"ל דמש"ה צריך דוקא למימר באפי תרי או באפי בי דינא דשוב אינו יכול להכחיש שמחל לו, ולא איברו סהדי אלא לשקרי וכמ"ש ר"י הזקן ור"ן ז"ל, עוד כ' התומים שם לפי הטעם הנ"ל שכתב ברבינו ישעיה, היכא דהשטר הוא במקום אחר, כגון המוכר שט"ח וחזר ומחלו, אפשר דמחול לכ"ע והניחו בצ"ע, ובאמת כתב הש"ך זאת בפשיטות לעי' סי' ס"ו ס"ק ע"ד בשם בעל העיטור דמהני מחילה בזה, אפילו לשי' דלא מהני מחילה היכא דתפיס שטרא מודו הכא, דהא ליתא שטרה בידיה דליהדר לי' עוד נראה