בני גרשון פד

ונראה דה"ה נמי דמהני כשרבו הראשון א"ל לך אצל הלוקח, ותמהו הקצה"ח והנתיבות דהא מה דאזיל מחמת המוכר לא עביד הלוקח מידי ולאו כלום הוא, ובש"ע נקט קראו ובא אצלו ומשמע דוקא הלוקח, והנראה לבאר דהנה ברישא גבי עבד גדול נקט נמי הש"ע או שאמר לו רבו הראשון לך אצל הלוקח והלך אצלו לא קנה, וטעמו משום דעבד גדול אדעתו דנפשו הולך, ומשמע דאי לאו האי טעמא הוה מהני, וקנה הלוקח כמו קראו ובא אצלו, וקשה הא סוף סוף איכא להקשות נמי הכא הא מה דאזיל מחמת המוכר לאו כלום הוא, על כן צריכין אנו לומר דמיירי הרמב"ם והמחבר שהעתיק לשונו, שאמר לו רבו הראשון לך אצל הלוקח, על פי צווי דעת הלוקח, שאמר ליה להמוכר למשוך לו, דנעשה שלוחו של הלוקח בזה, וה"א דהיכא שאמר לו רבו הראשון עדיפא מקראו הלוקח, משום דאימת רבו עליו והולך אדעתא דרבו, וכמו דאי' בב"ק דל"ג האי אית ליה אימתא דרביה, קמ"ל דגם בזה אמרינן אדעתא דנפשו הולך, וכמו שפירשו ע"ז הב"י וכ"מ טעמו משום דכיון דהוי טעמא דאדעתא דנפשיה אזיל, לא שנא לן בין קראו רבו השני ובא אליו, לאמר לו רבו הראשון לך אצל הלוקח, משא"כ בעבד קטן דנקנה במשיכה, כמו בבהמה בקריאה בעלמא, א"כ כשאמר לו רבו הראשון עפ"י צווי הלוקח לך אצל הלוקח נמי מהני, ואפשר דכ"ש הוא, משום דהכא איכא עוד סברא למימר בעבד קטן, אימתיה. דרביה עליו, ומש"ה השמיטו הרמב"ם והמחבר משום פשיטותא. שוב ראיתי בספר שער משפט לקמן סי' ר' דהרמב"ם והמחבר ס"ל דלא מהני משיכת המוכר ללוקח, וראי' מדכתב הרמב"ם והמחבר בסי' ש"מ ס"ז, אמר לו השואל הכישה במקל והיא תבא מאליה, ועשה המשאיל כך, אין השואל חייב בה עד שתכנס לרשותו, משמע דאף שנכנסה לסימטא או לצידי ר"ה מחמת הכשת המקל, אין השואל חייב בה ולא מקרי משיכה, אף דלגבי השואל עצמו אם עשה כן, הוי משיכה מעליא כשהכישה במקל ורצה לפניו כמבואר בסי' קצ"ז ס"ג, מ"מ ע"י המשאיל לא מקרי משיכה עכ"ד, ולדעתי נראה דהא עיקר טעמא דשמואל דבעינן עד שתכנס לרשותו של שואל, מוכח בגמרא ב"מ דצ"ט משום דלא סמכה דעתיה דשואל שתבא הבהמה לרשותו, אבל היכא דסמכה דעתיה כגון שהיתה חצירו של שואל לפנים מחצירו של משאיל, דכי משלחה לה ודאי להתם אזלה, גם שמואל מודה, כיון שיצאת מרשות משאיל ומתה חייב, וא"כ י"ל דלעולם ס"ל להרמב"ם והמחבר דגם משיכת המוכר מהני ללוקח, והא דפסקו דאין השואל חייב עד שתכנס לרשותו ומשמע דאף שנכנסה לממטא או לצידי ר"ה מחמת הכשת המקל אין השואל חייב בה, מיירי היכא דלא סמכה דעתיה, דכלל גדול בדין בכל הקנאות היכא דלא סמכה דעתיה אינו קונה כלל, ובזה יש ליישב נמי מה שפסקו הרמב"ם בפ"ב מהלכות שכירות והמחבר סי' רצ"א, האומר לחבירו שמור לי זה, אמר לו הנח לפני הרי זה ש"ח, וכתב ה"ה וז"ל וכתב הרשב"א וא"ת ובמאי מחייב, והא אמרינן כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים, יראה לי וכו', ואי נמי בבהמה ובשאמר לו הכישה במקל והיא תבא וכדאמרינן בפרק השואל הכישה במקל והוא תבוא כיון שיצאה מרשות משאיל ומתה חייב הראב"ד ז"ל עכ"ל, וכתב על זה הש"ך שם ותירוץ זה אינו אליבא דהלכתא כדלקמן סי' ש"מ ס"ז, ויש לומר כיון דחמר לו הנח לפני מסתמא גם השומר עמד שם וסמכה דעתיה דשומר שלא תלך הבהמה למקום אחר, ובזה גם שמואל מודה דמהני, וב"ה מצאתי בל"מ בפ"ג מהלכות שאלה שכ' ג"כ בכוונת ה"ה כמ"ש, ובהכי מתורץ נמי מה שהקשה שם הלח"מ למה לא הביא הרמב"ם דינא דברייתא דמוקי לה בגמ' בשתי חצירות