בני גרשון ח

בעצמו על השחיטה וא"צ לעמוד אחר ע"ג, ולעולם י"ל דס"ל להרמב"ם דלכתחילה אין נותנין לו לשחוט אלא א"כ מכירין אותו שהוא מומחה ומוחזק, וכמ"ש הכ"מ דבלכתחילה פסק כתרי לישני דרבינא וכן משמע מלשונו בה"ו שכ' מי שאינו ידוע אצלנו ששחט וכו'. ולשון ששחט משמע בדיעבד, וכן כתב הב"ח מתחילה דיש לפרש כן בדעת הרמב"ם. ובזה יש לפרש מה דאי' בריש סי' זה בב"י וז"ל וכתב הכלבו ה"ר יצחק כתב שהנשים שוחטות לעצמן משמע שאין שוחטות לאחרים עכ"ל ודבר תימא הוא מה חילוק יש בין שוחט לעצמו לשוחט לאחרים דכ"כ הכשר צריך לזה כמו לזה, ומ"ש ר"י לעצמן היינו לומר שהן לבדן שוחטות וא"צ שיעמוד אחר על גבן עכ"ד, פי' דהעיקר דהאמינו חז"ל לאחד על שחיטתו מטעם דבידו לשחוט כהוגן, ולשמא אירע לו איזה קלקול באונס להא ל"ח, ע"ז פי' הב"י דברי ר"י שגם הנשים מהימני על שחיטתן וא"צ עוד עד אחר על גבן שגם בהם ל"ח שמא יתעלפו, וזהו נמי מה שמסיק הרמב"ם באותה הלכה ואפילו נשים ועבדים אם היו מומחין הרי אלו שוחטין לכתחילה]

ש"ך סק"ה ומדברי שאר פוסקים לא נראה פי' זה. אלא לרבינא לעולם לא אמרינן רוב מצויין, אף היכא דלא מצינן למירדף אבתריה, ובעי אחרים רואין אותו, וההיא ברייתא דמצא תרנגלת דמוכח מינה דאמרינן בכה"ג רוב מצויין, תנאי היא וכמ"ש התו' בשמעתין, ולדידן דוקא בכה"ג אמרינן רוב מצויין, אבל כל זמן שמצינן למירדף אבתריה ולאשכוחי מטרחינן. וכן נראה מלשון רב אלפס הביאו הרא"ש והיכא דראה אחד ששחט ואזל לעלמא מותרת דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין, דתניא הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק, או שאמר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט וכו', ואיכא מאן דסבירא ליה כלישנא קמא דרבינא דבתרא הוא, דלא אמר רוב מצויין, ואנן לא סבירא לן הכי וכו'. והלשון ואזל לעלמא יראה דלא מצינן למירדף אבתריה, וכן נראה מהראי' שהביא מהא דמצא תרנגולת שחוטה בשוק או שאמר לשלוחו, ופי' התו' בדף י"ב דהשליח מצאה שהיא שחוטה, וע"ז כתב רב אלפס ואיכא מאן דס"ל כל"ק דרבינא דלא אמר רוב מצויין, משמע מזה דאפילו בכה"ג נמי לרבינא לא אמרינן רוב מצויין, וזהו דלא כפי' ראב"ן. וכן ממ"ש הרמב"ם בפ"ד מה"ש ה"ז הרי שראינו ישראלי מרחוק ששחט והלך לו וכו', משמע נמי כדעת הרי"ף, ובפרט לפ"מ דמבואר בכללי הרמב"ם שדוחק לומר שיחלוק הרמב"ם על הרי"ף רבו, אלא א"כ מצינו בהדיא שחולק עליו. סעיף ג מי שיודעין בו שאינו יודע הלכות שחיטה יכולים ליתן לו לשחוט אם אחר עומד ע"ג וכו', והוא שי' הרשב"א בחי' ובת"ה וז"ל ומיהו מסתברא דבאחרים עומדין ע"ג מוסרין לו לכתחילה, ואינו דומה לחש"ו שאין מוסרין להם לכתחילה לפי שאלו מועדין לקלקל ואין יודעין לאמן את ידיהם אבל בן דעת אע"פ שאינו יודע ה"ש רוב מעשיו מתוקנים הן, והלכך אין לחוש שמא יקלקל ולאו אדעתיה עכ"ד, וראיתי בספר אחד ממחברי זמנינו שתירץ דעת הרשב"א מהא דהקשו עליו מחולין דף י"ב דקאמר ר"נ אמר רב ראה אחד ששחט אם ראהו מתחילה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו, דמשמע דווקא בדיעבד וחילק דהרשב"א מיירי בעומד ע"ג דמשגיח היטב עליו ומש"ה מותר אף לכתחילה, ור"נ א"ר נקט ראה בראיה בעלמא, דאינו משגיח היטב ומש"ה כשרה רק בדיעבד, ותמהני, דודאי אם אינו משגיח היטב שחיטתו פסולה אף בדיעבד שמא שהה שמא דרס, ור"נ אמרי' רב גופא קאמר אם ראוהו מתחילה ועד סוף דוקא, גם מהתו' שם ע"ב ד"ה מאן תנא וכו' שעליו בנה הרב הנ"ל יסודו

, לא ראינו דפי' כוונת אחרים רואין אותן