בני גרשון ז

במי שרגיל להתעלף ששחט בינו לבין עצמו להרמב"ם אפילו בזה א"צ לומר ברי לי שלא נתעלפתי, דמאחר שיודע ה"ש אלו נתעלף היה מגיד לנו, ולפ"ז מ"ש רמ"א לקמן בס"ג ושחט ואמר ברי לי, לאו דוקא דה"ה אפילו שותק נמי כשר וכדעת הש"ך שם

אמנם השמ"ח בסעי' כ"ג פסק מי שרגיל להתעלף אם אמר ברי לי כשרה, ואי ליתיה כאן טריפה. והשיג על הש"ך בתב"ש מטעם דסברת הש"ך לקוחה מהב"י לדעת הרמב"ם, והוא בעצמו השמיטו בש"ע, ולדעתי יש לומר מש"ה השמיטו בש"ע כיון דלא הוזכר דין זה בפירוש בשום פוסק אין דרכו לכותבו, הגם שיש ללמוד זה משי' הרמב"ם, ועוד הא הב"י גופי' כתב מזה ראי' מדהשמיטו הפוסקים דין זה מי שהוא רגיל להתעלף, ש"מ דכשר אפילו בזה וא"צ לשאלו, דאל"כ ה"ל להפוסקים לכתבו, כמו שכתבו דין מי שאינו יודע ה"ש, א"כ ה"נ להמחבר אי ס"ל דשחיטתו פסולה בזה, ה"ל לכתבו כמו שכתב דין מי שאינו יודע ה"ש, ומדהשמיטו ש"מ דס"ל דכשר, ומדפסק כאן במי שאינו ידוע לנו אי מוחזק היא דא"צ לשאלו אם נתעלף, שוב א"צ לכתבו דין מ' שהוא רגיל להתעלף דהיא היא, וטעם אחד להם. גם מה שכתב התב"ש שם על שי' הרמב"ם דכל הפוסקים חולקין בהא ואין לו ראי' ברורה מהש"ס, לא הבנתי הא הב"י כתב בשם הר"ן בדעת הרי"ף וכן דעת הרשב"א דא"צ לשאלו אח"כ אם נתעלף אפילו איתא קמן, והוכיחו מדמשני הגמרא לעלופי ל"ח, ולא אמרו רוב מוחזקין הן, כדמשני גבי מומחין, ש"מ דאפילו איתא קמן אין צריך לשאלו אם נתעלף

וראיתי להב"ח שהביא ראי' להר"ן דכתב דהרמב"ם החמיר לחוש לעלפויי לכתחילה, ומשמע מדבריו דאף בלכתחילה חילק הרמב"ם ביניהם, דלשאינו מומחה לא חיישינן ונותנין לו לשחוט על סמך שיבדקנו, וכתב וכ"נ מלשון הרמב"ם שכתב וכל המומחין שוחטין לכתחילה בינן לבין עצמן וכו' דקשה הא פשיטא וא"צ לכותבו, אלא ודאי דה"ק כיון שהן יודעין בעצמן שהן מומחין שוחטין לכתחילה לאחרים בינן לבין עצמן, אע"פ שלא נדע לאחרים אם הן מומחין אם לאו, וא"צ לעמוד ע"ג אלא שוחטין בינן לבין עצמן ופי' זה נראה עיקר בדברי הרמב"ם דחלק ביניהם אף בלכתחילה עכ"ד. ולא הבנתי דאי אמרינן כפירושו, יש למידק מזה גופא דהרמב"ם לא חייש גם לעלפויי לכתחלה, דהא הרמב"ם כתב באותה הלכה גופא דאינו נקרא מומחה עד שיודע ה"ש וישחוט בפני חכם עד שנעשה רגיל הוא הנקרא מומחה, וע"ז קאי וכתב וכל המומחין שוחטין לכתחילה וכו', א"כ מ"ש וכל המומחין, כוונתו שגם הוא מוחזק, וכן בריש פירש המשניות כתב וזה שהשוחט צריך שיהא יודע הדינים וכו' וצריך עם כל זה להיות מומחה במלאכת השחיטה ומהיר בה כגון ששחט פעמים רבית לפני חכמים ע"כ ולפ"ז מ"ש שם בהלכה ג' ישראל שיודע ה"ש הרי זה לא ישחוט בינו לבין עצמו לכתחלה עד שישחוט בפני חכם פעמים רבות עד שיהא רגיל וזריז, זהו רק אזהרה לשוחט עצמו, ולדעתי נראה דאין להוכיח מזה כלום, דמה שקשה ליה להב"ח פשיטא היא וא"צ לכותבו י"ל דטובא קמ"ל, דהנה הרב פ"מ בפתיחה מה"ש ובראש יוסף הביא מה שהקשו, האיך האמינו חז"ל לאחד לשחוט הא ע"א א"נ באיסורין היכא דאיתחזק איסורא, והכא איכא חזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, ותרצו כל שבידו נאמן כדמסיק בגמרא ריש האשה קמא, וה"נ כיון דבידו לשחוט כהוגן וכל שבידו נאמן הוא, ולשמא אירע לו איזה קלקול באונס להא לא חיישינן, דעל הרוב אין קלקול שחיטה יוצא מבן דעת, ומשחיטה קא נפקא לן מדכתיב וזבחת ושחט בן הבקר בלשון יחיד ש"מ וכו', וזהו כוונת הרמב"ם לאשמעינן במ"ש וכל המומחין שוחטין לכתחילה בינן לבין עצמן, פי' דנאמן השוחט