בני גרשון עט

המין, וגבי המרכס בתבואה איתא שם אבל מפני מראית העין מביא קרצטלין ותולה בפיה, ותו לא, משמע דנותנה ממה שהפרה מרכסת, גם מזו התוספתא מבואר דלא כהרמב"ם שפי' דפרות המרכסות הוא המהלכות, דלפ"ז אינו צריך להביא קרצטלין לתלות, דלית ביה משום מראית העין. אחר כותבי ראיתי במצפה שמואל שם, שגם הוא כתב דמזה מבואר דלא כהרמב"ם, ואפשר לומר דהרמב"ם קא דייק לשון הברייתא, דקתני מביא בול מאותו המין וכו' ולכאורה ל"ל להביא ממקום אחר, הא יכול ליקח ממה שהפרה מרכסת, אלא ע"כ דהאי אבל מפני מראית העין מביא בול מאותו המין, לא קאי אלא על והדשות בתרומה ומעשר, אבל לא על פרות המרכסות, משום דפירושו הוא המהלכות ולית ביה מפני מראית העין, והיינו כפי' הרמב"ם, ודעת רש"י ז"ל י"ל כמו שמסיק הבאר הגולה שם אפשר דשאני הכא דנפיש הזיקא דקלופות

בבא בתרא דף ט"ז מלמד שהיה גוזל שדה מיתומים ומשביחה ומחזירה להן, המפרשים העירו מהא דקיי"ל לא תגנבו ע"מ לשלם תשלומי כפל, ונ"ל לתרץ עפ"מ דמבואר ברא"ש פרק הכונס סי' י"ב גבי דאסור לגזול על מנת לשלם, וז"ל ויראה דמיירי שעדיין לא היו מזומנין, אלא רצו ליקח גדישים של שעורים דישראל, ולכשיזדמן להם גדישים דעדשים דפלשתים יחזירו להם, אבל אם היו גדישין דעדשים מזומנין, אפילו אין בעלי גדישי שעורים לפנינו, מותר לזכות להם גדישין של עדשים ע"י אחר, וליקח גדישין של שעורין, דזכות הוא לו דעדשים עדיפי טפי עכ"ד, והביאו הטור וש"ע ח"מ ריש הל' גזילה, והכי נמי הוא כן, דהתשלומין הוה כמו מזומנים, כי הצלחתו היה רבה מאד כדדרשינן על הפסוק, ומעשה ידיו ברכת, וקיי"ל דקרקע אינה נגזלת, ובחזקת מרא קמא קיימא, והוי ג"כ כמו זיכה להם ומותר לכ"ע, אפילו לדעת היש"ש שהובא בקצות החושן שם שהשיג על הרא"ש מטעם, וכי שרי ליה להסתחר בממון חבירו שלא מדעתו, דדלמא חביב עליו יותר שעורין. או דלמא לא ניחא ליה למכור את שלו וכו' ולא אמרי' זכין לאדם, אלא במידי דאית ליה זכיה, ולא יש בו שום צד חסרון, אבל כה"ג לא נקרא זכות, אלא דינו כחמסן ע"כ הכא מותר דאיוב לא היה דעתו להסתחר בזה, וגם להיתומים לא היה בו שום צד חסרון

סנהדרין דף י"ט ע"ב מצוה שאני, אבל חכמים ס"ל דהכא אם יחלוץ או מיבם איכא גנאי וקלון לו כפי' רש"י, מש"ה אינו יכול למחול אפילו גבי מצוה, אבל בדבר דליכא אלא מניעת כבודו בזה לכ"ע יכול למחול גבי מצוה, כדאשכחן בפרק א"נ דשבחוהו חכמים לאגריפס המלך כשקרא מעומד, ומטעם זה פסק הרמב"ם פ"ג מהל' חגיגה דאם קרא מעומד הרי זה משובח, אף שבהל' מלכים פ"ב פסק דמלך אינו רשאי לחלוץ, וכן לגבי עדות פי' רש"י דף ל"א בשבועות דדרך בזיון הוא לו לבא ולהעיד מעומד, ומש"ה אף אם בא והעיד אין עדותיו עדות וכמ"ש הרמב"ם בריש פרק י' מה"ל שבועות שאפי' העידו לא היו מחייבין בעדותן ממון

שבועות דף ה' תוספות ד"ה דתנא וכו' עי בתורת חיים, מה שתירץ די"ל דר"י כרבנן ס"ל, דאמרו שתי כללות הסמוכות, הטל פרט ביניהן, ודונן בכלל ופרט, ותנא דבי ר"י לאו היינו ר"י גופא, דהא בסוף פרק כיצד הרגל קאמר ש"ס מנה"מ, אמר חזקיה וכן תנא דבי חזקיה אמר קרא, משמע דתנא דבי חזקיה לאו היינו חזקיה עכ"ד, ודבריו תמוהים הא אשכחינן בהדיא בגמרא בכמה דוכתין דפריך מר"י אתנא דבי ר"י, ועי' בתוס' פסחים ד"ה ע"א ד"ה דברי ר"י, וכן בשבת דנ"ד פרכינן מתנא דבי שמואל אשמואל, אלא בכל מקום דאי' תנא דבי, פירושי