בני גרשון עג

בקושיא זו לדעת רבינו הגדול בעל שאגת אריה בריש דיני תפילין, אמנם מצאתי בסתם ספרא דהוא רבי יהודה, בפרשה אמור סי' קמ"ב יכול כשם שמעברין את השנה מפני הצורך, כך יעברוה מפני הטומאה, תלמוד לומר אלה מועדי ד' מקראי קודש, אשר תקראו אותם במועדם, ובחדש הראשון פסח, אל יצא חדש הראשון בלאי פסח, וא"כ ת"ק נמי ס"ל כר"י האי דרשה דספרא דאין מעברין מפני הטומאה, אלא דס"ל דטומאה דחויה בצבור מש"ה בדיעבד מעוברת, ור"י ס"ל דטומאה הותרה בצבור מש"ה אפילו בדיעבד אינה מעוברת, ור"ש לית ליה להאי דרשה דספרא, וס"ל דטומאה דחויה היא בצבור מש"ה אפילו לכתחילה מעברין, והרמב"ם פסק כת"ק, משום דבלכתחילה הוי רבי שמעון יחיד לגבייהו, ובדיעבד הוי רבי יהודה יחיד לגבייהו

גם מה שהביא השבות יעקב שם ראי' מהא דקיי"ל דאפילו מפני הגדיים והטלאים וגוזלות שלא פירחו, אע"פ שאין מעברין בשביל זה לבד, לדחות כל המועדות מקביעתן, אעפ"כ עושין אותן סעד לשנה, אע"פ שיכולין להביא כשהן קטנים שכשרים, אלא ודאי דמצוה מן המובחר עדיף, ומאחרינן כל קביעות המועדים בשביל זה, אומר אני הן אמת שרש"י בסנהדרין די"א פי' כן, דאם צריכה לעבר מפני אחד מן הדברים שמעברין עליהן, מצטרפין גדיים וכו', לאחד מהן ומעברין, אבל לדעתי נראה כיון דיש דבר אחד שמעברין עליה מן התורה, גם בדיעבד אם עיברוה עליה לבד, הרי זו מעוברת, כמבואר בתוספתא ריש פרק ב', אלא רק במה שמצטרף אותן בלכתחילה אין כ"כ ראי', עוד נראה לן דרש"י פי' כן על פי' גי' דידן, דגרסינן אבל עושין אותן סעד לשנה, כיצד רבי ינאי אומר וכו', ולפי זה מוכח כפי' רש"י, אבל בתוספתא ליתא להך תיבת כיצד, ולגי' זו רבי ינאי פליג על ת"ק ולפ"ז יש לפרשו הך אבל עושין אותן סעד לשנה דאף אם השנה צריכה לעבר מפני כל הדברים שמעברין עליהן, אפ"ה עושין אותן סעד להזכירם גם הם, וכמו שמשמע כן מדברי הרמב"ם בהל' קדוש החודש פ"ד ה"ח, כיצד, עושין אותן סעד לשנה אומרים שנה זו צריכה עיבור מפני התקופה שמשכה, או מפני האביב ופירות האילן שלא הגיעו, ועוד שהגדיים קטנים והגוזלות רכים, ולכאורה הא מפני האביב ופירות האילן לבד מעברין, גם מפני התקופה שמשכה לבד, פסק הרמב"ם שם בהל' ב' דמעברין, אלא ע"כ הרמב"ם מפרש על פי גי' התוספתא וכמו שכתבנו בס"ד, גם מה שהביא ראי' מב"ק דף פ' מי שנדר ליקח בית בארץ ישראל ולישא אשה, אין מחייבין אותו ליקח מיד עד שימצא את ההוגנת לו ע"כ אינו ראי' דהתם טעמא דלא נתכוון אלא לההוגנת לו וכדאמרינן התם ע"ז ומעשה באשה אחת וכו'

דף כ' ע"ב והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה, וראיתי בשם הגר"ח מוואלאזין זצ"ל שתיבת על עצמם מיותרין הן, ונראה לדעתי דמזה יש להביא ראי' לשי' בה"ג המובא לקמן דף מ"ח ברש"י ותו' דהיכא שאכל אחד אלא כזית, אינו יכול להוציא אחרים שאכלו כדי שביעה, דלא אתי דרבנן ופוטר דאורייתא, ואפילו לפ"מ שדחו שם שיטתו, מ"מ הא כתב הטור וש"ע סי' קצ"ז דמצוה מן המובחר שיברך אותו שאכל כדי שביעה כשי' בה"ג, והיינו לשון על עצמם שאמרו דדוקא לעצמן מברכים, אבל לא להוציא אחרים שאכלו כדי שביעה, מיהו כל זה שכתבתי הוא רק לפ"מ שדקדק הגר"ח זצ"ל, אבל נראה די"ל דאי הוה אמר והם מדקדקין עד כזית ועד כביצה הוי משמע דמדקדקין מעליהן חומרא זו, ובאמת מחלוקת התנאים ר"מ ור"י בזה מש"ה אמרו על עצמם משמע דקבלו על עצמם חומרת התנאים, וכן מצינו כהאי לישנא גבי בנות ישראל החמירו על עצמן