בני גרשון עא

שקראנו אותו גן עדן אלא עולם התחי' הוא עכ"ד. ונחזור לדברינו דעוד גדול מעלת התורה, שגם היא מכפרת אפילו על המצות שהאדם יכול לקיים ולא קיים, או שלא קיים כתיקונה, כדאי' כ"ז בכמה מאמרי חז"ל, ופי' בזה המדרש אליהו פ"ט מה שאמרו חז"ל חש בראשו יעסוק בתורה וכו', ויש להמליץ על כל זה מה שאמרו ותלמוד תורה כנגד כולם, ומכאן תוכחת מגולה עד כמה צריך האדם לעסוק בת"ת, ואגב אמרנו לפרש באותו ענין המשנה באבות ספ"ב רבי טרפון אומר היום קצר והמלאכה מרובה וכו' לכאורה הוא סותר א"ע מה שאומר במשנה אח"כ הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור, ונראה ע"ד שכתבו הספרים שכל אחד ואחד מישראל קבל חלקו בסיני יש מי שקבל חלקו מקרא לבד, ויש משנה, ויש תלמוד ויש גם מעשה מרכבה, נמצא לפי זה דאפילו האדם אשר הוא גדול בתורה עדיין אינו בטוח שהשיג חלקו, כי יוכל היות שנתנו לו יותר ויותר, וגם במעשה מרכבה, ואם היה עמל יותר היה משיג יותר, וכמאמר ר' יוחנן בן זכאי לעיל משנה ח' אם למדת תורה הרבה וכו', ופי' הגר"ח זצ"ל ברוח חיים, אל תאמר כי כבר יצאת ידי חובתך למה שנבראת עבורו, כי לא כן הוא, כי לפי מדרגתך ידוקדק עומק על התרשלות הלימוד, וריך אתה עוד להוסיף לצאת ידי מה ושחך לעשות עכ"ד, ואשרי מי שגדל בתה ועמלו בתורה, ובהיפוך האדם אשר עמ בתורה הרבה ולא השיג יותר ממקראו משנה לבד, הסימן שלא נתנו לו בסיני יותר מזה, ע"כ גם בזה המעט שהש, יש לו חלקו ושכרו יותר, מזה שלא השיג עדיין חלקו, והכלל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, פי' חלקו שנתנו לו בסיני ובזה יבואר דבמשנה ראשונה מיירי ר"ט מאדם אשר הוא גדול בתורה והזהירו שיש לו לעמול עוד ועוד בתורה, כי אפשר שעדיין לא השיג בזה חלקו, ובמשנה אחרונה מיירי מהאדם אשר עמל הרבה בתורה, אבל לא השיג הרבה בעמלו ואמר ח"ו אבדה תקוותו, ע"ז ניחם אותו רבי טרפון ואמר לו, לא עליך המלאכה לגמור, אך דע לך שלא אתה בן חורין וכו'

דף י"ח לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וכו'. יש להסתפק אם יקרא קן צפור לפניו בבית הקברות, להפוסקים דס"ל דמחויב להזדקק לה ולשלח האם ואין רשאי לילך לדרכו, אי איכא בזה משום לועג לרש או לא, ואפשר לומר דלא העמידו חכמים דבריהם לאסור משום לועג לרש, אלא כגון גבי תפילין דאפשר לקיים המצוה ולא יהלך על בית הקברות, או יהלך על בית הקברות ויכסה התפילין, משא"כ הכא דאי אפשר לקיים המצוה בגוונא אחריתא שרי, וכן נראה ממה דא"ל ר' חייא לר' יונתן דלייה כדי שלא יאמרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו, אלמא שלא חששו אלא שידלה הציציות. כדי שלא יאמרו מחרפין אותנו אבל המלבוש שלובש לצורך עצמו כמו שהיה מנהגם באותו זמן שהיו הולכין מלובשין בטליתות בת ד' כנפות בזה לא חששו שלא יאמר עדיין מחרפין אותנו, וכמ"ש הרב רבינו יונה, אע"פ שהכל רואין שהבגד בת ד' כנפות ויש בה בודאי ציצית, מ"מ כיון שלא נתכוון לחרף אותן משום דא"א להסיר המלבוש, אין בזה משום לועג לרש, ה"נ ל"ש כיון שלא נתכוון בזה לחרף אותן דא"א לקיים המצוה בענין אחר שרי, וגדול אחד הקשה לי דהכא נמי הוא יכול ליקח האם ולשלח אותה חוץ לבית הקברות, אבל לדעתי נראה דאין לעשות כן דחיישינן שמא בתוך כך ימות המשלח, או תברח או תמות האם וכמ"ש בספר החינוך בשלהי מצוה תקמ"ד, ונהי דהיכא שנטלה על מנת לשלחה הלאו דלא תקח ליכא כיון דלקחה בהיתר, מ"מ עשה הוא דאיכא כמבואר בחולין דף קמ"א וברש"י שם, וא"נ דל"ח לזה מ"מ כל מה