בני גרשון ו

ישראל שיודע ה"ש הרי זה לא ישחוט בינו לבין עצמו לכתחילה עד שישחוט בפני חכם פעמים רבות עד שיהיה רגיל וזריז וכן פירשו בד"מ אות ג' דזהו רק ציוי לשוחט עצמו, וכן פי' הב"י דעת הטור בכוונת הרמב"ם ועי"ש בחדושי מהרל"ח אות ה', אבל המחבר השמיטו משום דפי' בכ"מ שם ובב"י, דהרמב"ם קאי על אחרים שאין נותנים לאדם לשחוט אם לא ידעינן ביה שהוא מוחזק, דחיישינן לעלופי לכתחילה, ופסק בלכתחילה כתרי לישני דרבינא דבתרא הוא, ולפ"ז לדעתו לא הוזכר דין זה בשום פוסק בפירוש, אע"ג היכא שהשוחט בעצמו יודע שזה הוא תחילת שחיטתו, י"ל דכ"ע מודו דאין רשאי לשחוט בינו לבין עצמו דחיישינן לעלופי, מ"מ השמיטו כיון דלא הוזכר ד"ז בפירוש, [ומ"ש שם הכ"מ והיכא דליתיה קמן שחיטתו כשרה שכך אמר רבינא בעצמו דליתיה קמן דנשייליה וכו', לא אבין זאת הא לרבינא בעי בזה אחרים רואין אותו כמבואר בגמ', וכעת ראיתי בספר ראש יוסף שהעיר ג"כ בזה, ונ"ל דר"ל כיון דלרבינא איירי מתני' גם היכא דליתא קמן, א"כ אמרינן דע"ז לבד קאי מאי דמסקינן רוב מצויין וכו', ומותר אף בלי אחרים רואין אותו, משא"כ גבי מוחזקין דאמרינן לעלופי ל"ח, ולא אמרינן, בהו רוב מצויין אצל שחיטה מוחזקין הן כדאמרינן גבי מומחין, ש"מ דטפי איכא למיחש למומחין ממוחזקין, וא"כ מאי דמסיק לעלופי ל"ח, קאי נמי על אמצע דברי רבינא דמיירי מאיתא קמן, דגם בזה פסקינן דאין אנו צריכין לבודקו אם נתעלף אם לאו, והביא הכ"מ מקור מזה לדעת הרמב"ם]

והנה בריש תב"ש ראיתי שכתב מש"ה השמיטו הש"ע דין זה, מדלא הוזכר דין זה בשאר הפוסקים הקדמונים זולת ברמב"ם, אבל אין זה כלל דהא כמה פעמים מצינו שהעתיק בש"ע אפי' דעת יחידאה, ובפרט דעת הרמב"ם שלשונו בש"ע הוא תמיד לשון הרמב"ם, זולת במקום שהרי"ף והרא"ש חולקין על הרמב"ם, פסק כוותייהו כמבואר כ"ז בהקדמתו לטור א"ח, אלא מש"ה השמיטו משום דברמב"ם גופא לא הוזכר דין זה בפירוש לדעתו וכנ"ל, גם מ"ש בתב"ש שם דהרא"ש פי' דברי הרי"ף בהדיא לחוש לעילוף לכתחילה, לא ידעתי אנה מצא לומר כן, הא מסיק הרא"ש בפ"ק סוף סי' ו' דמתוך רב אלפס משמע דדין אחד למומחה ומוחזקין, היכא דאיתא קמן צריך לבודקו וגם לשאול אם נתעלפה והיכא דליתא קמן שחיטתו כשרה. ולעיל בסי' ה' הביא שי' הגאונים דלכתחילה מוסרין להן לשחוט אע"פ שאין ידוע אם מומחה הוא אם לא, ע"ס שיבדקנו אחר שחיטה, משום דאי ליתיה קמן שרינן ליה, וכן אי אישתלי ואכליה בלא בדיקה, לאו איסורא עבד וסמכינן ארובא, הלכך לא חיישינן דילמא אשתלי, ומסיק וכן כתב רב אלפס ז"ל והיכא דראה אחד ששחט וכו', וכן כתב הרשב"א והב"י דהרי"ף ס"ל כהגאונים, ולפ"ז אדרבה י"ל דהרא"ש ס"ל בדעת הרי"ף דאין לחוש לעילוף לכתחילה, ומש"ה פסק המחבר כאן דנותנין לו לשחוט אע"פ שאין מכירין אותו אם הוא מומחה ומוחזק, אע"פ לדעתו הרמב"ם חולק ופסק לכתחילה כתרי לישני דרבינא, מ"מ פסק כהרי"ף ורא"ש כמבואר בהקדמתו לטור א"ח היכא ששניהם מסכימים לדעת אחת נפסוק הלכה כמותם, אבל בהא שפסק המחבר דא"צ לשאלו אם נתעלף בזה פסק כהרמב"ם ורי"ף, מדהביא בב"י אחר פי' הרא"ש בדעת הרי"ף, פי' הר"ן בדעת הרי"ף דלא חיישינן כלל לעלופי לא בתחילה ולא בסוף, מוכח מזה שדעתו ג"כ נוטה בדעת הרי"ף כפי' הר"ן, וטעמו כתב בב"י כיון שיודע ה"ש ודאי אלו נתעלף לא היה מאכילה לנו, וכתב ולפ"ז אפילו ידעינן ביה שהוא רגיל להתעלף אפשר שמותר לאכול משחיטתו, ומטעם זה לא כתבו הפוסקים דין מי שהוא רגיל להתעלף כמו שכתבו, דין מי שאינו יודע הלכות שחיטה, וכן כתב הד"מ אות י'