בני גרשון סו

רב אחד חקירה בדין זה ונעלם מכבודו דברי המ"א אלו, גם מה שיצא הרב' שם לחלק מדעת עצמו שאם המצוה שעשה היא גדולה יותר מהמצוה שהולך לעשות צריך לילך בנחת, ואם המצוה שהולך לעשות גדולה יותר צריך לרוץ, ואם ב' המצות שוין צריך לילך חצי הדרך הראשון בנחת, בשביל המצוה שעשה וחצי השני במרוצה בשביל המצוה שרוצה לעשות, הוא סברות בדויות מלבו ואין הדעת סובלתו, כיון דהמצוה הראשונה כבר עשה, ועתה רץ לעשות עוד מצוה א"כ מאי נ"מ בדבר, אם אפילו המצוה הב' היא קטנה ביותר לעולם מצוה לרוץ, ובספר לשמוע בלמודים בסוטה גבי שכר פסיעות חקר מעלתו, כשהולך אדם למצוה אם טוב לעשות פסיעות קטנות שיהי' מרובות ויהיה השכר מרובה, או לעשות פסיעות גדולות מועטות, ויהיה השכר שכר גדול כפי הפסיעות, וכתב דזה תלוי בדעת הפוסקים אם טוב ליתן מתנה מועטת להרבה עניים או ליתן מתנה אחת גדולה לאחד, ותמהני עליו הא קיי"ל הכא בשמעתין דלדבר מצוה מצוה למירהט ואפילו בשבת דאסור לפסוע פסיעה גסה אבל לדבר הלכה מצוה לרוץ, ואינו דומה לצדקה דאפילו להפוסקים דס"ל דטוב ליתן מתנה מועטת להרבה עניים הכא שאני דזיל בתר טעמא, גם אציג פה מה שראיתי בספר פרשת מרדכי פי' על עין יעקב בשם ידידו הרב ר' מאיר דוד ז"ל ע"מ שאמר כאן רבי זירא מריש וכו' קא מחללי רבנן, הא דמדקדק לומר רבנן, משום דבסמוך אמר ר"ז אגרא דפרקא רהטא, ופי' רש"י דע"ה שאינם מבינים את הדרשה מקבלים שכר על המרוצה, ולכך אמר דרבנן המבינים את הדרשה, והם רצים הם מחללין שבתא עכ"ד. ותמהני כי חוץ ממה שעצם הדברים אינם מיושבין בסוגיא עוד יש לדקדק דאטו כוונת רש"י דדוקא הע"ה מקבלין שכר על המרוצה ולא רבנן, אלא כוונת רש"י דאפילו הע"ה שאינם מקבלין שכר על עיקר הדרשה בשביל שאינם מבינים, אפ"ה יש להם שכר על מרוצתם והם בכלל מה שאמרו באבות פ"ה הולך ואינו עושה ופי' הרב שלומד ואינו מבין שכר הליכה בידו וכ"ש רבנן שמבינים הדרשה בודאי יש להם שכר גם על המרוצה והם בכלל הולך ועושה, ומה שמדקדק רבי זירא לומר קא מחללי רבנן י"ל דאורחא דמלתא נקט, משום דע"ה אינו חביב להם הדרשה בשביל שאינם מבינים מש"ה אינם רצין, ולפ"ז יש לנו מוסר השכל לכלל המון שבשביל הדרשה אין להם שכר לימוד כ"כ, עד כמה יש להם לרוץ אפילו בשבת לשמוע הדרשה מפי חכם, כדי שיקבלו שכר לכה"פ על מרוצתם

ההוא גברא דקא מצלי אחורי בי כנישתא וכו' חלף אליהו חזייה אידמי ליה כטייעאי שלף ספסרא וקטליה, עי' במעדני יו"ט ומהרש"א שכתבו דנראה עיקר גי' רי"ף ורש"י חלף ההוא טייעא חזייה וכו' דלגי' הגמרא קשיא וכי משפט מות לאיש הזה שיהרגהו אליהו, ולא אמרו אלא שנקרא רשע, ולא הבנתי דלפ"ז גם לפי גי' חלף ההוא טייעא נמי קשה זאת, הא אין אדם נוקף אצבעו וכו', א"כ למה הזמין הש"י דוקא בהאי שעתא דחלף הטייעא שיהרגהו, כיון שאינו חייב מיתה, גם מ"ש המהרש"א אח"כ ליישב גי' הגמרא דאידמי ליה כטייעא לא קאי אאליהו, אלא אאותו איש דלא הוה מהדר אפיה קאי, דהוה אידמי ליה לאליהו שאינו ישראל אלא ערבי, ולכך הרגו אליהו ע"כ נמי קשה זאת למה עשה הקב"ה כן כיון שאינו חייב מיתה, וכבר השיגו האיי הים דדבריו תמוהים דאם בס"ד שהיה זה המתפלל ישראל החליט הרב ז"ל שאינו חייב מיתה, כ"ש אם הוא ערבי שאיננו מצווה בכך דאינו מוזהר על השיתוף, ולדעתי נראה דאידמי ליה כטייעא קאי אאליהו דאליהו נתלבש בצורת טייעא וכזה הלשון מצינו בשבת דק"ט אתא אליהו אידמי ליה כפרשא והתם קאי נמי אאליהו כדמוכח התם, וכן מצינו