בני גרשון ה

צדוקי ובייתוסי, דאפילו הן מומחים אינם ונאמנים לומר לא קלקלנו ובעי אחרים אע"ג, ואם מכירין אותו שהוא עבד כשר שאין בו עוד מהמדות הרעות, למה לא יהא כשאר כל אדם כשר שאמרינן ביה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן

ומה שחיזק הב"ח דבריו בק"א, ודייק ממ"ש הרמב"ם בפ"ד מה"ש ואפילו נשים ועבדים אם היו מומחים שוחטין, אלמא דאין ליתן להם לשחוט אא"כ יודעים בהם שהם מומחים. אבל לפ"מ שפי' הוא עצמו לקמן בסי' זה בבית חדש שלו מה שכתב הרמב"ם ברישא וכל המומחין שוחטין לכתחילה בינן לבין עצמן, פי' כיון שהן יודעין בעצמן שהן מומחין שוחטין לכתחילה לאחרים בינן לבין עצמן, אע"פ שלא נדע לאחרים אם הן מומחין אם לאו וא"צ לעמוד על גבן ופי' זה נראה עיקר בדברי הרמב"ם ע"כ, א"כ יש לפרש הסיפא מ"ש ואפילו נשים ועבדים וכו' כמו הרישא, ומלשון ואפילו משמע נמי, דרישא וסיפא עולה בסגנון אחד, וא"כ אדרבה לפי דברי עצמו נשמע מהרמב"ם דאפילו בעבדים אמרינן רוב מצויין וכו', ומיירי נמי הרמב"ם לפ"ז כמתני' דפרק כל הפסולין בעבדים שאין להם עוד מהמדות הרעות, דאל"כ לא מהני מאי שהם מומחין ומוחזקין וכמ"ש השמ"ח

גם מה שהקשה הב"ח בק"א להדרישה ה"ל להטור לחלק מיניה וביה בעבד גופיה בין בע"כ למדעתו ורצונו, ולמה כתב עבדים משוחררין, כבר תירץ התב"ש בס"ק י"ט דפשוט דכוונת הדרישה דהאי מרצונו מקרי בע"כ כיון שעושה לדעת רבו וכ"כ הפרישה בהדיא סי' קכ"ד וסי' רס"ז, אלא מה שהשיג שם התב"ש על הדרישה במה שחילק אח"כ דשאני יי"נ דמתיר הרא"ש אפילו לכתחילה משום דקילא טפי, אבל הכא אפשר דמודה הרא"ש דעדיין לא נשתקע שם עבודת גלולים מפיו והוי מחשבה הפוסלת בשחיטה, וכתב ע"ז דתימא הוא דבגויתו קיי"ל דלא אמרינן סתם מחשבת עכו"ם לעכו"ם ולא אסרינן לשחיטתו בהנאה, כ"א במין האדוק, וכשמל וטבל ניחוש ששוחט לעכו"ם, ולכן פשוט ששחיטתן מותרת בהנאה ע"כ. גם זה אינו קושיא, מהא דכתב הרשב"א בחדושיו בסוף פרק השוחט גבי השוחט לנכרי שחיטתו כשרה דזהו רק בדיעבד לא אמרינן סתם מחשבת עכו"ם לעכו"ם אבל לכתחילה לא, דחיישינן שמא יחשוב לעכו"ם, וה"נ כוונת הדרישה דאין ליתן לו לשחוט לכתחילה שמא יחשוב לעכו"ם, משום דעדיין לא נשתקע שם עכו"ם מפיו, אבל בדיעבד אם שחט ודאי הדרישה מודה דאין לאוסרו בהנאה דלא גרע מא"י דשחיטתו רק נבילה

ורב אחד מפורסם הקשה לן עוד על הדרישה, האיך החמיר להרא"ש לענין שחיטה יותר מיי"נ, הרי ע"כ שחיטה אין חמיר יותר, והראי' דאם א"י נגע ביין אוסרו בהנאה בדיעבד וא"י ששחט מותר בהנאה בדיעבד אלמא חזינן דהחשש לענין יין דלמא ניסך חמיר יותר מדלמא שחט לשם ע"א, ולק"מ דביין אינו אסור מה"ת כ"א שנתנסך בודאי, וחז"ל דגזרו גם על סתם יינן, היה רק משום בנותיהן, ומה שאסרוהו אף בהנאה, לאו משום דלמא ניסך, דמיעוטא הוא ולמיעוטא ל"ח, אלא כיון שיי"נ ודאי אסור בהנאה, גזרו גם על סתם יינן בהנאה, כמבואר כ"ז לקמן סי' קכ"ג, וא"כ שפיר כתב הדרישה דבעבד כיון שמל וטבל והרי הוא כישראל וליכא כל הנך טעמים לאסור, מש"ה ס"ל להרא"ש דאין עושה יי"נ, אבל בשחיטה דמחשבה פוסלת בה ואפילו מישראל, א"כ כיון דעבד עדיין לא נשתקע שם עכו"ם מפיו, חיישינן שמא יחשוב לעכו"ם, ולכן מודה נמי הרא"ש דאין ליתן לו לכתחילה לשחוט, סוף דבר דברי הדרישה שרירין וקיימין

רמ"א, וכל זה מיירי באחרים וכו' אבל השוחט עצמו לא ישחוט אע"פ שיודע הלכות שחיטה ומומחה עד ששחט ג"פ וכו', והוא מרמב"ם ה"ש פ"ד ה"ג מ"ש