בני גרשון נט

ולעולם אמרינן שהיה דוד אומר האמת בהלכה כדאי' בסנהדרין, אך לפעמים היה מפיבושת טועה בהלכה ואמר על דוד שהוא טועה כי כן דרכו של טועה. וזהו כוונת רש"י בדברי הלכה היוצאין מפיו פי' אפילו שהיה אומר כהלכה היה בושת לדוד, שפעמים שהיה טועה, פי' מפיבושת היה טועה, והיה אומר לדוד טעית. ואגב אורחא אמרתי על דברי הש"ך הנ"ל דבפניו אין להזכיר שמו כלל. הא לכאורה הכ"מ הביא ראי' מפורשת מפסוק ואדוני משה כלאם דאפילו בפניו מותר להזכיר שם העצם לאחר שם התואר. ויש ליישב דהתם היו כל הע' זקנים וכולם היו גדולים מיהושע ופרט דוקא שמו של משה בלשון אדוני היה מראה בזה דהוא רבו של כולם, וזה היה כבודו של משה, ויש להוציא מזה דין חדש היכא דרבו היה עומד בין שאר אנשים גדולים מותר לקראו ג"כ בשם העצם לאחר שם התואר אפילו בפניו, להראות שהוא גדול מכולם וזהו כבודו של רבו, ואין חולקין כבוד לתלמיד במקום רבו, אבל בענין אחר אין להזכיר שמו של רבו כלל בפניו וכדעת הש"ך ז"ל, אחר זמן רב ראיתי ביש"ש בפ"ק דקדושין סימן ס"ה שכתב ג"כ כעין מה שכתבנו

[גם אציג פה מחדושי לח"מ מדברים השייכים לכבוד הרב, סי ז' ס"ז רמ"א המנדה חבירו משום שזילזל בכבודו יכול לדונו אח"כ, ובד"מ למד דין זה מקדושין ד"ע, דרב יהודה שמתיה לההוא גברא דאמר מאן יהודה בר שויסקאל דקדים לי דשקל מן קמאי, ואח"כ אמרו ליה רגיל דקרי אינשי עבדי, אכריז עליה דעבדא הוא והניחו בצ"ע. וכתב ע"ז הגהות דרישה ופרישה והביאו ג"כ בסמ"ע, דאפשר לומר דשמתיה והותר משמתיה והדר דנהו ואז נחשב כאחר, ולענ"ד אינו נראה לומר כן מהגמרא. דמשמע שם דתיכף כששמתיה אמרו רגיל דקרי אינשי עבדי אכריז עליה דעבדא הוא, ולא מצינו שם דההוא גברא תבע לשמתיה, ואדרבה עוד החציף נגדו ואזל לקמיה דר"נ ואזמניה לדינא ע"ז. ור"נ אמר ליה מאי טעמא שמתיה מר לההוא גברא. ואפשר לומר דמשום זה הניחו הד"מ בצ"ע, דהניחא לפי' רש"י דנדהו ר"י משום כבודו. אבל יש לפרש כהתומים דנדהו ר"י רק על שציער שלוחא דרבנן וכן השיב ליה לר"נ. אבל על כבודו מחלו לגמרי, ולפ"ז לית לן ללמוד מזה ד"ז כלל. ובאמת אמרתי טעם לפי' רש"י מאי דחקו לפרש דנדהו משום כבודו, הא אמר ליה לר"נ על שציער שלוחא דרבנן. משים דהמחבר פסק בי"ד סי' רמ"ג דאם חירפוהו לת"ח בפרהסיא אסור לו למחול על כבודו. וה"נ ביזה אותו בפרהסיא דקרי ליה לר"י גרגרן בפומבי. ומה שאמר ליה לר"נ ציער שלוחא דרבנן משום ענותנותו לא תלה בכבודו, וקושטא נמי קאמר דבמה שביזה לר"י משלחו ציער נמי להשליח, מדמושל מקשיב וגו', ומ"ש רש"י ע"ז ביזה את שליחו לפניו טוב להגיה ביזה את שולחו לפניו, ואחר זמן ראיתי שמהרי"ט הביא ג"כ דברי רש"י אלו בלשון זה, גם מה שאמר ליה לר"נ דעדיף מיניה עבדי ליה, ג"כ משום ענותנותו לא תלה בכבודו, אלא אמר ליה דחמורה ממנה עשיתי לו לקנסו וכפי' רש"י, ועי' לעיל בסמ"ע סי' ב' דאפילו יחיד פרוץ יכולים לקנסו אף שלא מן הדין כפי ראות עיניהם, אבל באמת נדהו מן הדין משום כבודו, דהיה אסור לר"י למחול לו שחירפוהו בפרהסיא. וי"ל דזהו הטעם של רמ"א אף שהניחו בד"מ דין זה בצ"ע מ"מ חזר וכתבו בש"ע משום דחזר וראה דפי' רש"י הוא העיקר, ועי' בכנסת הגדולה בגליון י"ד סי' של"ד. גם יש לתרץ מה שהקשה הט"ז לקמן בסי' ח' על הסמ"ע ס"ק כ"ג במ"ש דאין השליח ב"ד נאמן להכותו על פיו, דמאי פריך ר"נ ונגדיה מר, דלמא לא היה שם עדים ואינו נאמן השליח ב"ד למלקות, ומשום קושיא זו פסק הב"ח כן דאף להכותו היה נאמן השליח ב"ד כשני עדים, ולדעתי