בני גרשון נג

בישול וחלב שהיה בקיבה לא נאסר אלא ע"י מליחה או כבוש וכו', ומריש אמינא לתרץ אף דכבוש או מליחה הוה דרבנן. כיון דדרך בשול מה"ת שפיר מקרי איסורא דאורייתא, והב"ח לשי' דכתב ג"כ לעי' בסי' ס"ט גבי דם שבשלו דרבנן אפ"ה שפיר ה"ל איסור דאורייתא, וכעת הגיע לידי ספר תורת חטאת וראיתי במנחת יעקב שם כלל ע"ט ותירץ ג"כ כמ"ש, אבל מכבר שדיתי בה נרגא דלא דמי להתם, דהדם גופא קודם שנתבשל היה דאורייתא מש"ה כתב הב"ח דאף לאחר שנתבשל ה"ל כדאורייתא לענין דא"נ מסל"ת, ועי' לעיל בסי' ע' מש"כ בשם משמרת הבית. משא"כ הכא בכבוש או מליחה דלית ביה בשום פעם דאורייתא ומה ענין זה, למה דדרך בישול הוה דאורייתא. אלא לענ"ד אפשר ליישב כן דהא מחלוקת הפוסקים בצלול ונקרש, אי הוי כחלב אי לא, הוא בין לענין כבוש או מליחה דהוא רק איסורא דרבנן. בין לבשל בו בשר, או לכשרה שינקה מן הטריפה. אי שרי לגומעה בעיניה, דהוא איסורא דאורייתא, וכל חד וחד מיתוקם לדידיה, הך מתניתין דכשרה שינקה מן הטריפה אסורה, וההיא ברייתא דקיבה שבשלה בחלבה אסורה כמבואר בפו', ופסק הב"ח דהכי נקטינן לחומרא באיסורא דאורייתא, ומשמע ליה להב"ח דלרמ"א דכתב בצלול ונקרש יש להקל בהפסד מרובה אפילו לאיסורא דאורייתא נמי קאמר וקאי נמי עמ"ש המחבר בס"ט דמיירי מבישול, ובאמת לא מצינו בס"ט דרמ"א אוסר לבשל בשר עם חלב הנמצא בקיבה, אלא בצלול לגמרי, אבל לא בצלול ונקרש, גם בכשרה שינקה מן הטריפה לא מצינו דאסר רמ"א לעי' סי' פ"א אלא בצלול לגמרי, אבל לא בצלול ונקרש אח"כ, וכן משמע מת"ח כלל ע"ט דין ג' דס"ל כן דאפילו לאיסורא דאורייתא נמי מותר בצלול ונקרש, ובאמת הש"ך פסק כן כאן דבצלול ונקרש בהפ"מ יש להתיר אפילו בכשרה שינקה מן הטריפה, וזהו מ"ש הב"ח דאין להקל כלל בזה כהרב בהגהות ש"ע. סימן צ

באר היטב ס"ק כ"ב צ"ע על מ"ש רמ"א דלא אמרינן כבוש בכה"ג הא פסק המחבר בסי' פ"ז בחלב הנמצא בקיבה אם עמד יום שלם הוי כבוש וזה מקרי ג"כ חלב שחוטה, ודבר תמוה כתב דחלב הנמצא בקיבה להפוסקים דס"ל דלאו כפרש הוא, הוי חלב גמור, ואין זה שייך לחלב שחוטה דהא משיצא מדדי הבהמה חלב הוא וכשנכנס בקיבה הוי ככנוס בכלי לאחר החליבה משא"כ בכחל, וכמבואר כ"ז בחולין דק"ט כחל שבשלו בחלבו מותר קיבה שבשלה בחלבה אסור, ומה הפרש בין זה לזה זה כנוס במעיו וזה אין כנוס במעיו ועי' פי' רש"י שם. סליק בס"ד מחדושי יורה דעה.