בני גרשון מב

וריב"א דלדידהו לא מהני מסל"ת, א"כ אמאי פסק לקמן דמהני, ואף באיסור דאורייתא, והטעם שכתב שם הש"ך במין בשאינו מינו כיון דאיכא למיקם עלה דמילתא להטעימו לקפילא סמכינן עליה, שייך ג"כ הכא דיש להטעימו לקפילא לדעת אם יש בקדרה טעם מלח יותר מדאי, וכמ"ש כאן ריב"א ומירתת לשקר, גם מ"ש הש"ך בתי' הב' דהכא מקרי אתחזק איסורא כיון דבעי הדחה, ודומה למה שפסק בש"ע לקמן סוף סימן קל"ז דאין א"י נאמן מסל"ת בהכשר כלים האסורים משום דאתחזק איסורא, לא משמע הכי מהב"י גופא דחתר למצא טעם על הסמ"ק דמתיר מסל"ת, מחמת דם שבשלו דרבנן ואי הוי ס"ל להב"י דהכא מקרי אתחזק איסורא, א"כ מה מועיל מה שהוא דרבנן, אלא ע"כ הכא שאני מהכשר כלים דיש חזקה כנגדו וכמ"ש בב"י בטעם הא' להסמ"ק דמתיר מסל"ת משום דחזקתן שהן מדיחין משום דקפדי אנקיותא, וכן הש"ך גופא כתב כן בדברי רמ"א מה דמשמע ליה דגם המחבר ס"ל כסמ"ק, ע"כ נראה לן לומר דאפילו אם נאמר כהש"ך מדהשמיט המחבר מסל"ת ס"ל דלא מהני, אמרינן דלאו מטעמיה הוא, אלא מטעם זה, דהנה המחבר פסק כן בכמה מקומות דאין סומכין על עכו"ם אפילו מסל"ת היכא די"ל דנתכוון להשביח מקחו, ה"נ איכא למימר דלא נתכוון הא"י אלא להתפאר א"ע דזהיר להדיח הבשר בטוב שיהא נקי מכל לחלוחית, וכן פי' הב"ח דעת הסמ"ג במה דלא מהני בזה מסל"ת וע"ז סמך *) המחבר והשמיע ד"ז. עוד אפשר לומר אפכא דמה דהשמיט כאן המחבר מסל"ת לאו משום דס"ל כמ"ש הש"ך דלא מהני, אלא אדרבה סמך ע"מ שפסק בסי' צ"ח דאפילו באיסור דאורייתא מהימן מסל"ת מטעם שיכול לעמוד על הבירור כ"ש הכא דאין בה אלא איסור דרבנן וג"כ עבידא לאגלויי דודאי מהימן

ועל עצם הדבר מה שהביא הש"ד ראי', דממה שהעתיק המחבר לקמן סי' פ"ז לשון הרמב"ם דאין לוקין על אכילתו משום בב"ח ש"מ דסובר דם שבשלו מה"ת, אינו נראה לומר כן דבכ"מ כתב בב"י דהוא מדרבנן ויעוי' מ"ש כאן על טעם הסמ"ק, והאי נמי איסורא דרבנן כיון דמליח כרותח הוי דם שבשלו ואינו עובר עליו, וכן בסוף סי' זה כתב על תמיהת ה"ה שאין כאן מקום תימא דכיון דדם שמלחו אינו עובר עליו לא חשו לגזור בו. וכן בסי' ע"ג בד"ה כבר כתב וכיון דדם שבשלו אינו עובר עליו, גם בסי' פ"ז כתב בתחילה על דין זה דדם שבשלו בחלב דמשמע מדברי הרמב"ם שלוקין עליו משום דם יש לתמוה. ע"כ נראה דממה שהעתיק המחבר לשון הרמב"ם אין כ"כ הכרע דס"ל דם שבשלו ד"ת, משום דלשונו תמיד לשון הרמב"ם הוא, מש"ה העתיקו אבל ליה לא ס"ל כן. דהא הטור כתב ג"כ בסי' פ"ז כלשון הרמב"ם ואפ"ה בסוף סי' ע"ב כתב הטור על י"א שאם העוף מנותח לנתחים והלב באחד מהם שיש לחוש שמא אותה חתיכה נשארה לבדה ברוטב, ונאסרה ואוסרת האחרות, ולא נהירא דלמה נחוש לזה. ופי' הט"ז שם סק"י דטעמו שדם שבישלו אינו אלא מדרבנן וה"ל ספיקא דרבנן, ואין זה דומה לדגים בסי' ק"ו דחיישינן, דשם יש איסור דאורייתא וכן בסוף סי' ע"ו הביא דעת הרשב"א דדם שבשלו דרבנן וכתב שם הב"י דהטור סתם כן. אבל מ"ש אלוף נעורי הרב הגאון ה"ג המפורסם רש"ך זצ"ל מווילנא בהג"ה למטה יהונתן בסי' פ"ז וז"ל ועל מה שהעתיקו הטור והמחבר לשון הרמב"ם, ואף דהם ודאי ס"ל דדם שבשלו מדרבנן וכו' אומר **(ואגב אציג פה מה שכתבתי בגליון ח"מ סי' פ"א סמ"ע סק"ב והטור והמחבר שלא הזכירו שבועה שאינו ח"ל כלום זהו מפני פשיטותא דסמך אמה שכבר כתבו בריש סי' פ"ה ובכמה דוכתי שכל כופר הכל צריך לישבע, היסת שאין בידו כלום ע"כ, ואין צורך לזה הא הטור והמחבר לקמן סכ"א כתבו בהדיא בד"ז פטור ונשבע היסת והכא כתבו דצריך לישבע שהוא כדבריו שכוונתו להשטות בו, ופי' דיכלול בשבועה אחת כו' וכמ"ש הסמ"ע מקודם זה.)**