בני גרשון לז

מתנות לא הוזכר שם טריפה לא לחיוב ולא לפטור, אבל לענין חיוב דראשית הגז הוזכר טריפה, וכן כתב גם הרמב"ם, אבל דטריפה פטור ממתנות ממילא משתמע כיון דצותה התורה ליתן מתנות אלו מאת זובחי הזבח, ודאי איירי בזובחים לאכילה ובזה יתנו גם לכהן ממנו לאכול, מה שלא שייך בטריפה וכו', ולכן לדינא לא הזכיר הרמב"ם טריפה לענין מתנות כיון דגם במשנה וברייתא לא הוזכר עכ"ד, וקשה דלדידיה לא ה"ל להתוספתא להזכיר גם נבילות כיון דממילא משתמע מאת זובחי הזבח, והא תניא בתוספ' דחולין פ"ט השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר ושחיטת עכו"ם פטור מן המתנות, וע"כ מוכח מהתוספ' דלא כסברתו אלא תנא נבילות וה"ה טריפה, ולכל הפחות ה"ל להרמב"ם להזכיר נבילות על פי דרך התוספתא

[ואגב אציג פה מ"ש גם על הבנין ציון הנ"ל בסי' קי"ג שהקשה לו רב אחד על הרמב"ם דס"ל דחצי שיעור במלאכת שבת אסור מן התורה האיך כתב דכל מלאכה שעשו שנים בשותפות פטורים וידוע שפטורי שבת פטור אבל אסור מדרבנן דוקא, הרי יש איסור דאורייתא בכל אחד משום חצי שיעור, והשיב מעלתו לא ידעתי איך דימה שנים שעשאוהו לח"ש, דח"ש הוא שעשה המלאכה דבישול או דהוצאה לגמרי רק שלא היה שם שיעור הראוי, אבל כשזה עוקר וזה מניח דקרי ליה בשבת ד"ג שנים שעשאוהו, הרי לא נעשה מלאכה דהוצאה כלל ע"י אחד, ולא שייך בזה איסור ח"ש דעדיין אין כאן איסור כלל, כיון שכל אחד לא עשה רק חצי מלאכה ע"כ, ואיני מכיר תירוצו דדבריו לא הועילו אלא רק היכא כשזה עוקר וזה מניח, אבל הרמב"ם פסק נמי בפ"א משבת הל' ט"ו דגם היכא כשהשנים הוציאוהו הדבר ביחד נמי פטורים, והתם דמי ממש לח"ש דכל אחד ואחד עביד כולה וכמ"ש רש"י בזה בשבת ריש דצ"ג ד"ה וחד, דהאי עביד כולה והאי עביד כולה וא"ב דומה ממש לח"ש שעשה המלאכה בכולה אלא שלא היה שם שיעור הראוי ה"נ ל"ש שעשה המלאכה בכולה אלא שהוציא השיעור שלם עם חבירו, ועוד הא בפרק י"ח שם בהלכה כ"ג כתב המוציא חצי שיעור פטור וכן כל העושה מלאכה מן המלאכות חצי שיעור פטור, וא"כ הקושיא במקומה עומדת הרי יש איסור דאורייתא משום ח"ש, והנה בספר קובץ בפ' י"ב משבת הל' ט' הוכיח מדיוק קל דהרמב"ם ס"ל במוציא ח"ש אינו אלא מדרבנן וכמ"ש בתשובת ח"ץ עפ"י דברי התו' דיומא דשאני איסורי אכילה דאית לן קרא דכל חלב, אבל בשאר איסורי תורה לא, דטעמא דחזי לאצטרופי לחוד לא מהני, אמנם המחבר בח"מ ריש הל' גזילה כתב והוא מרמב"ם דאסור לגזול או לעשוק אפילו כל שהו, וכתב שם הסמ"ע דח"ש הוא איסור דאורייתא כמו שאסור ח"ש באיסורין, הרי לן בהדיא להרמב"ם ח"ש אסור בכל איסורי תורה, וכמ"ש הר"ן בפ"ג משבועות לדעת הרמב"ם אע"ג דהתם ביומא מריבויא דכל חלב מייתינן חצי שיעור, הא ודאי ההוא ריבויא לא כתיב אלא גבי חלב, ואפילו הכי ילפינן מיניה לכל איסורין, משום דפשיטא לן דלא אסריה רחמנא אלא משום דחזי לאיצטרופי, ולענ"ד נראה ליישב דעת הרמב"ם כן דהא דקיי"ל בשבת דכל מקום שנאמר פטור אבל אסור, לא אסור מדרבנן קאמר, אלא דרמב"ם מפרש דאסור מן התורה קאמר, וכמו ח"ש דעלמא הוא ומש"ה כשהעתיק דין זה בפ"א הל"ג משבת, קדייק וכתב דכל מקום שנאמר פטור, הרי זה פטור מן הכרת ומן הסקילה ומן הקרבן, אבל אסור לעשות אותו דבר בשבת ואיסורו מדברי סופרים ע"כ ולא כתב ואיסורו מדבריהם, משום דמצינו דהרמב"ם קרא לדבר שהוא מה"ת דברי סופרים, וכמ"ש בריש הל' אישות, ובכסף מדברי סופרים, והגם שקדושי כסף למדו קיחה קיחה משדה עפרון והוה דאורייתא, הוכיח שם הכ"מ כיון שאינו מפורש בתורה