בני גרשון לו

מעצמה בלי ידיעתה וכמו שפי' רש"י והר"ן עוף שנחבט שנפל על כרחו, וכן פירשו להלן שם, ומשום דבעינן שנפל על דבר קשה ולא משריק כדאי' בגמ' מש"ה שייך לשון נחבט

ואפשר לומר דאף הדרישה לאו דוקא קאמר, אלא כוונתו דעיקר בעינן שיהא כנפיו קשורין דאינה יכולה לעוף, דבזה נמי מתורץ מה שרצה שם לישב תמיהת הב"י מעל הטור ע"ש גם האו"ה כלל נ"ו סוף דין ט"ז כתב גבי נפילת עוף שנדבקו ב' כנפיו, ומ"ש השפתי דעת בסק"ג דבעוף לא שייך ביה גובה עשרה דאפילו שני כנפיו קשורין עומד הוא על רגליו, אם לא שרגליו קשורים, לא משמע הכי בגמרא דנ"ב בשמעתין דאמרינן התם כי פליגי בתרי גפי מאן דאסר אמר לך היכי ניקום וכו' והלכתא בתרי גפי אסור ועי' שם ברש"י אלמא דלא אמרינן דעומד הוא על רגליו. [ואגב אמרתי דמסוגיא זו יש להוכיח דגם בעוף מהני ההילוך לענין ספק פסיקת החוט, דהא בנפולה ודאי גם פסיקת החוט משכח שכיחא, ואפילו הכי הלכה מהני ולא בעי בדיקה וכדפי' רש"י בהדיא, וזהו לכאורה דלא כדגול מרבבה לעי' סי' ל"ב דבעוף לא מהני ההילוך לענין ספק פסיקות החוט, דבעוף כלה כח החוט למעלה ואין פסיקת החוט מעכב ההילוך עכ"ד, גם הבה"ג דק"ל ע"ד כתב ואי שהי' וקיימא ומסגיא כשרה וכן הכלבו הובא כאן בב"י גם באו"ה שם כתבו דאם הלכה ד"א מהני כמו בבהמה, שוב ראיתי כעת בס' דרכי תשובה שם בשם איזה תשובות, דגם הדג"מ בעצמו לא כתב לחלק בין בהמה לעוף לומר דבעוף לא מהני הילוך, רק היכא שש החשש משום פסיקת החוט לבד, כיון דבלא"ה יש הרבה פוסקים דבכה"ג לא מהני הילוך על כן כתב הדג"מ דעל כל פנים אין להקל לסמוך אהילוך רק בבהמה, אבל בנפולה דהחשש היא על כל האברים גם הדג"מ מודה דמהני הילוך גם בעוף, כיון שע"י ההילוך נתברר דאינך אברים לא נתרסקו]. סימן ס

ש"ך סק"ו וכך נראה דעת המחבר וכו', ובהגהות אמרי ברוך בשם אורח מישור משיג על הש"ך הא לקמן בסי' קט"ז כתב הב"י בהדיא שגם בפסיקת רגלים לא חיישינן בזה"ז שנשכה נחש, ואני לא חזיתי שם שום דבר מזה, רק מתחילה העתיק הב"י דין דפסיקות רגלים מרמב"ם, [ובעין משפט מחולין דנ"ט שכח מלרשום דין זה שם מיי' פי"ב מה' רוצח הל' י"א] ואח"כ כתב פי' ע"מ שכתב שם הטור והאידנא נהגו להקל אפילו בודאין, ופירשו הב"י ודאי מגולין, דאילו אם ודאי שתה מהם נחש, פשיטא דאסורים הם אפילו האידנא, אבל בפסיקת הרגלים דלא חיישינן בזה"ז לנשכה נחש מזה לא כתב הב"י כלום, ושפיר כתב הש"ך דדעת המחבר לחלק דדוקא ודאי מגולין דליכא ריעותא וליכא לברורי נהגו להקל, משא"כ בפסיקת רגלים דאיכא ריעותא, ואיכא לברורי מבררינן. סימן סא

סעיף ו' אבל שחט ומצא טריפה פטור, וכתב בב"י ע"ז בספרי מאת זובחי הזבח פרט לטריפה, ומה שכתב אח"כ בבדק הבית וכתב הראב"ד וכו' אינו שייך דברים אלו כאן, גם דין זה דשחט ומצא טריפה לא הוזכר לא ברמב"ם ולא בתוספתא, אלא קאי על דין הקודם מ"ש שם בשם הרמב"ם דלצורך כלבים או לרפואה חייב במתנות. וע"ז כתב בב"ה וכתב הראב"ד וכו', וכבר העירו מדוע השמיט הרמב"ם דין דשחט ומצא טריפה, ובתשובת בנין ציון החדשות סי' ק' ראיתי שכ' טעם ע"ז שהרמב"ם הולך בזה בדרך התוספתא דלענין