בני גרשון לא

נאבדה טריפה, וכן מאו"ה הנ"ל שכ' דהסמ"ק מייתי דין זה בסוף בדיקת הריאה משמע נמי דקאי על הריאה, ועיין בדגול מרבבה תנינא וז"ל. ואם נתעבה הכבד עכ"פ צריך להוציא הריאה לראות אם לא נשתנה למראה לובן, ונ"מ גם בעוף שאין הריאה שלה צריכה בדיקה מ"מ אם נתעבה הכבד צריך לראות מראה ריאה שאם נשתנה ללובן טריפה עכ"ד. סימן מג

ש"ך סק"ד אבל שינוי מראה לחוד כשרה. ובחדושי יעב"ץ הניח בצ"ע מ"ש גבי כוליא דגם שינוי מראה לחוד פוסל בה משום דלקותא פוסל בה ושינוי מראה הוי לקותא כמ"ש הש"ך בעצמו לקמן סי' מ"ד ס"ק י"ט, והכא גבי טחול נמי פוסל בה לקותא א"כ אמאי לא יהא שינוי מראה לחוד פוסלת בה, וכן הקשה לקמן סי' מ"ד בהגהות צבי לצדיק ותירץ דבכוליא ניקבה כשר ולקותא טריפה וכיון דליקוי לחוד גרים מש"ה גם מראה פוסל, אבל בטחול לקתה טריפה מטעם נקיבה עכ"ד, ושגה בריאה תוכיח דגם בה לקחה טריפה מטעם נקיבה כמ"ש רש"י בחולין דמ"ג ע"א ד"ה לא תיפוק וכו' ובדף מ"ז ע"ב ד"ה אלא שלקה וכו' ואפילו הכי מראה לחוד פוסל בה, ולענ"ד נראה לומר החילוק כן, דבכוליא אשכחינן בהדיא בגמרא דמדמה לריאה לענין לקותא, כדאמרינן שם דנ"ה לפי גי' רב אלפס ז"ל פסול בזה ובזה לקותא, וא"כ כמו לגבי ריאה אמרינן דשינוי מראה לחוד פוסל בה מטעם לקותא ה"נ גבי כוליא שינוי מראה לחוד פוסל בה מטעם לקותא, אבל הכא גבי טחול לא אשכחינן בגמ' דמדמה לה לריאה לענין לקותא, ולא פסלו בה בהדיא אלא ניקב כדאמר רב עוירא משמיה דרבא ל"ש אלא ניטל אבל ניקב טריפה א"כ די לנו לפסול בה גם לקותא מחשש שמא ניקב, אבל למשוינן לה לגמרי לריאה ולאסור בה גם שינוי מראה לחוד משום לקותא, זה לא אמרינן ואין מדמין בטריפות זו לזו, וכן י"ל גבי בני מעים דדמי לטחול, כיון דלא אשכחינן אלא מה דתנן ניקבו הדקין טריפה נראה דג"כ לא פסלו בהם שינוי מראה לחוד, ומה שכתב רמ"א לקמן סי' מ"ח ס"ה כל שנשתנה מראית הבשר דינו כניטל, פירושו שיהיה ג"כ לקותא בבשר גופא, וכמ"ש הפ"ת בסוף סי' נ' בשם תשובת נודע ביהודה. אבל בשינוי מראה לחוד לא מטריפינן זולת בריאה ובכוליא

סימן מו

סעיף ה' ואם באותם ארבע אצבעות ניקב יש אוסרים במשהו ויש מכשירים עד שינטל רוב רחבו, והטור מסיק ע"ז ולזה הסכים א"א ז"ל, והד"ח פא"ט אות קמ"א תמה על הב"י אמאי לא העיר כאן על הטור שהוא מוקדם, כמו שהעיר לקמן בסי' נ' במ"ש ג"כ שם הטור שא"א כתב כסברת רבינו יונה שאין מדמין אלא בכרס ובדקים, והעיר שם הא הרא"ש לא הכריע בין שתי הסברות, ואמאי נטר ליה בקושיתו עד התם ע"כ, ולדעתי נראה דהכא חזינן בפירוש שהרא"ש בסי' ל"ב הסכים לדעת רבינו יונה, משום דמה שמסיק הרא"ש דרב נחמן אמילתיה דרבי יוחנן קאי וכו', אין זה מדברי ר"י אלא הרא"ש בעצמו כתב טעם לר"י, וכן מבואר מהב"ח במ"ש, אבל מדברי הרא"ש במה שכתב אדברי הר"ר יונה וכו' וא"כ מדנותן הרא"ש טעם לשבח לרבינו יונה ש"מ דס"ל כוותיה, וכמ"ש הב"י בעצמו לקמן סי' צ"ב על מה שכתב ג"כ שם הטור שא"א הסכים לדעת הר"ר אפרים אע"פ שלא הכריע הרא"ש ביניהם, אלא שטעמו מפני שכתב הרא"ש בכ"מ מאי דניחא לפי' הר"ר אפרים, ואי לאו דסבר כוותיה לא היה מאריך כ"כ במה דניחא לדבריו, ה"נ ל"ש, עוד נראה לומר דהכא