בני גרשון כד

ובשמ"ח מבורר זה יותר וז"ל הכסוי היא מצוה בפני עצמה ואין השחיטה תלוי' בה לפיכך השחיטה כשרה אפילו הזיד ולא כיסה. עכ"ד. וכן משמע ממעדני יום טוב פרק כ"ה סימן ו' אות ט' ממ"ש שם ועוד יש לפרש שהיא מצוה בפני עצמה ואע"פ שהזיד ולא כיסה שחיטתו כשרה עכ"ד. ובאמת אינו תלוי זה בזה דאפילו לבה"ג דס"ל דסיום מצוה היא נמי כשרה אם הזיד ולא כיסה דאל"כ ה"ל לכותבו בהל' כ"ה אם לא כיסה במזיד אסורה כדכתב בה"ש דף קכ"ה ריש עמוד ד', וז"ל, וטבחא דלא בריך ואישתלי ושחט שרי למיכל מההיא חיותא דשחט, ואי במזיד עביד טבחא קאים באיסורא ובישרי שרי באכילה, [ומוכח מזה מדחילק בין שוגג למזיד דבמזיד אסורה לעצמו. ומ"ש ובישרי שרי באכילה פי' לאחרים, ובזמן רב אחר כותבי ראיתי שגם הפרי תואר הביא כן בשם בה"ג, וזהו דלא כמ"ש הש"ך לעיל ריש סי' י"ט בשם בה"ג דאפילו הזיד ולא ברך כשרה אפילו לעצמו] ומדשתק גבי כסוי ש"מ דס"ל דכשרה אף אם הזיד ולא כיסה משום דמצות כסוי לאו הכשר אכילה היא, דהא השוחט אע"פ שאינו צריך אלא לדם נמי חייב לכסות ועיין גם בחדושי הרשב"א גבי השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשרים שהוכיח דבא לאשמעינן נמי דאע"ג דבני כסוי נינהו לא מיפסלו כי לא יצא מהם דם, ע"כ ניחא לן לומר דמ"ש רמ"א והכסוי היא מצוה בפ"ע צריך להיות *) בסעיף ב' על מה שכתב המחבר חייב לברך קודם שיכסה, דזהו טעם הרא"ש שחייב לברך קודם שיכסה משום דהכסוי הוא מצוה בפ"ע וקיי"ל דכל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן, משא"כ לבה"ג דס"ל דסיום מצוה היא מכסה ואח"כ מברך כמבואר כ"ז ברא"ש וטור, וכעת הגיע לידי ספר פרי חדש וראיתי שכתב על דברי רמ"א אלו וז"ל, לאו למימרא דמשום דהכסוי מצוה בפ"ע לפיכך השחיטה כשרה, דהא פשיטא דאף לדעת הפוסקים שכתבו בסי' י"ט סק"ג דס"ל דכסוי הוי גמר מצוה מודו דהשחיטה כשרה, לפי שאינן מעכבות זו את זו וכמו שפי' רש"י בפרק כ"ה דפ"ח ע"ב אלא הקדים הגהה זו כדי ליתן טעם למ"ש המחבר אח"כ שיברך קודם הכסוי עכ"ד, ולענ"ד כמ"ש. ש"ך סק"י דכדי לקיים מצות כסוי כדינו לא שייך ליזהר מלקבלו כיון שאין בו איסור מן הדין, משמע מזה היכא דליכא טעמא כדי לקיים מצוה, אסור לקבל הדם בכלי אף לאחר השחיטה אפילו בזמן הזה שאין דרך עובדי כוכבים בכך, וכן פסק השמ"ח לעיל בסי' י"א דהישראל לא יקבל הדם בכלי אפילו אחר השחיטה רק יקבלנו גוי, והדג"מ דייק כעין זה אלא ע"ז שהיה אסור על פי הדין, ולענ"ד כמ"ש. וכאן קנה מקומו להזכיר מה שראיתי כמה פעמים משוחטים מעיירות גדולות, בעת שיש הרבה עופות לשחוט, שתיכף לאחר השחיטה נותנים העופות להמשרתת להסיר הנוצות או נותנים לגוי לקבל הדם בכלי, בעוד שהדם שוטף בקילוח, ובמעשים כזה אינם מקיימים מצות כסוי, דהא פסק הרמ"א לקמן בסעיף ט"ו דימתין עד שמתחיל לירד טיפין וכו' ופירושו עי' בתב"ש דיש לחוש לב' פרושי רש"י, דבחולין דף ל"ו פירש דטיפין אלו הוא דם הנפש, ובכריתות דף כ"ב פי' דדם הקילוח הוא דם הנפש, לכן צריך ליזהר שיהיה מדם הקילוח וגם מדם הטיפין הבאים אחר הקילוח, והאי עד שמתחיל לירד דכתב רמ"א הוא עד ועד בכלל. ש"ד ס"ק כ"ט, משא"כ הכא עכ"ל הלמד מיותר וצ"ל ע"כ. והוא ר"ת על כן גם מש"כ אח"כ מברך על הכסוי ותו לא צ"ל מברך על כסוי הדם ותו לא

רמ"א סעיף כ"ד ואין לכסות בשלג, עיין בב"י במה שדחה דברי הגאון דסבר דמכסין בשלג, וראיתי בחדושי אנשי שם שעל המרדכי שהשיג על הב"י בפליאה נשגבה איך הי' נעלם ממנו מה שדרשו בפרקי רבי אליעזר מזה הפסוק שמשלג שתחת כסא **(ואעתיק ג"כ כאן מה שהגהתי בח"מ סי' ל"ט סעיף ג' רמ"א וכל שלא אמר וכו' הנה זו שייכה לעיל בסעיף ב' ושם מקומה.)**