בני גרשון כ

דקיי"ל אצל המצות דדחוי מעיקרא עדיף טפי מנראה ונדחה. א"כ בשכח ולא בירך דנראה ונדחה הוא אמרינן בזה כיון דאדחי אדחי. אבל באתיילד בו ריעותא דדחוי מעיקרא הוא, חוזר ונראה, ודמי לטבילת גרים כל דאי אפשר לברך קודם יברך אח"כ. ומה שהביא ראי' מבעל קרי שאכל או שחט וטבל הכי נאמר דמברך אח"כ כיון דמעיקרא לא היה רשאי לברך. יש לחלק ולומר היכא שייך למימר אם אינו מברך מקודם לברך אח"כ היכא שיכול לברך תיכף אחר אותו מעשה. כגון גבי גר או כמו הכא דאתיילד בו ריעותא דיכול לברך תיכף אחר מעשה הטבילה ואחר הבדיקה, דניכר שהוא מברך על אותו הדבר שהוא מברך, אבל גבי בעל קרי דאינו יכול לברך תיכף אחר השחיטה ואחר האכילה, ואימתי הוא יכול לברך על השחיטה והמוציא לכי טבל, ועוד דלמא לא אזדקק ליה לטבול תיכף, וע"ז לא אמרו לברך אח"כ ואמרינן הואיל ואדחי אדחי, ועוד גבי אכילה יש עוד סברא למימר דהא צריך לברך בהמ"ז קודם שיעקור לטבול כמבואר, והאיך שייך לברך המוציא אחר בהמ"ז. ועיין ג"כ בש"ך סק"ג בשם א"ז דלכ"ע בסעודה כיון דעבר ואכל והגיע ברכה אחרונה הואיל ואדחי אדחי. ורב אחד מפורסם הקשה לי ע"מ שכתבתי דבאתיילד בו ריעותא דמי לטבילת גרים, א"כ אמאי לא אשכחינן בגמרא דתקנו לברך אחר הבדיקה כמו דתקנו גבי גר לברך אחר הטבילה, והשבתי דהכא גבי שחיטה היה הדין נוטה לברך בכולם לכתחילה אחר שישחוט שמא תתנבל שחיטתו, ואינו דומה לשאר מצות דלכ"ע מברך עליהן עובר לעשייתן, דהכא איכא פלוגתא בירושלמי רבי יוחנן אומר עובר לשחיטה יוסי בן נהוראי אומר משישחוט למה שמא תתנבל שחיטתו, אלא אנן פסקינן כרבי יוחנן וכתלמודא דידן בפ"ק דפסחים דלא חילקו משאר מצות, וי"ל דלא חילקו אלא היכא דאין בה שום ריעותא, אבל היכא דאיתיילד בו ריעותא הניחו הדבר על עיקר הדין ולברך אח"כ וכמ"ש כאן בביאור הגר"א דמירושלמי משמע היכא דאיכא ריעותא לכ"ע מברך אחר שיבדוק. אלא בזה לא דמי הך לטבילת גר, דבטבילת גר אפילו דיעבד לא יצא אם בירך מקודם, דבשעה שבירך לא היה בר מצוה ולא שייך לומר וציונו וכלא בירך כלל דמי וחוזר ומברך אח"כ. אבל הכא ודאי אם בירך קודם השחיטה יצא בדיעבד, גם כאן יש תקנה נכונה לשחוט אחרת קודם לי' מש"ה לא חשיב נמי הך בברייתא גבי טבילת גר. וכמו שתירץ בחדושי רע"ק גופי' בא"ד לענין לולב

סעיף ד' אבל מותר לדבר בין השחיטה לכיסוי, עי' ב"ח וט"ז דאינו מותר אלא למ"ד דכיסוי מצוה בפ"ע היא, אבל למ"ד דכיסוי סיום מצוה אסור לדבר בין השחיטה לכיסוי, ולפ"ז לא אבין דברי רבינו ירוחם הא הב"י בבדק הבית ריש סי' כ"ח כתב, דרבינו ירוחם הסכים לשי' בה"ג דכיסוי סיום מצוה היא, ואפילו הכי הביאו הד"מ והב"ח בעצמו כאן דס"ל דמן הדין מותר לדבר בין השחיטה לכיסוי, ולדעתי נראה דפלוגתא זו תלוי בפלוגתא מה דאי' בהרא"ש פרק קמא דפסחים סי' י' יש אומרים שאין לבודק לדבר עד אחר שיגמור הבדיקה, ופי' הפוסקים מטעם איסור הפסק אמרו, והרא"ש כתב עלה וכל זה אינו נראה לי ודמי לישיבת סוכה וכאדם המדבר בסעודה דלא הוי שיחה הפסק ומיהו לכתחילה טוב ליזהר כדי שישים אל לבו לבדוק, וה"נ כן דדעת ראבי"ה דס"ל דאסור לדבר בין שחיטה לכיסוי, והמרדכי כתב עליו בסוף פרק כ"ה דלא כתב טעם, י"ל שטעמו נמי כיש אומרים שגם לבודק יש איסור להפסיק בשיחה עד שיגמור כל הבדיקה, וטעמם כתב הט"ז