בני גרשון יט

סימן י"ח

סעיף ט"ו השוחט בסכין בדוק ואחר השחיטה שיבר בו עצמות וכו', המחבר תופס עיקר שי' זו מה שהביא בב"י מהר"ן בשם מחמירים וז"ל, ועוד דאפילו שאר עצמות אם שיבר אותם כעין עצם דמפרקת לא תלינן בהו, דדוקא שיבר אמרינן וכו' ועפ"ז פסק הרישא כאן, ומפרש הב"י דגם לפי זה הועוד וכו', נמי הא דאמרו בגמרא והלכתא כוותיה דר"ח כששיבר בה עצם, דווקא עצמות דעלמא אבל בעצם המפרקת אפילו בכה"ג לא, מפני שהוא רך וכמו שהביא הר"ן מתחלה חילוק זה, ועפ"ז פסק שפיר הסיפא דבעצם המפרקת אפילו דרך שבירה אין תולין בו מפני שהוא רך, ולאחר זמן ראיתי שגם התב"ש כתב ג"כ כמ"ש ע"ש שמיישב כל ההשגות הט"ז והש"ך מהש"ע, חוץ מה שתירץ שם, מה שהקשה הט"ז מדעת בעל העיטור, וכתב דאינו ראיה דהא כתב הב"י ומכוין דעת ב"ה עם דעת ריב"ק ור' שמרי' המקילים, אבל אנן כהר"ן קיי"ל כמ"ש הב"י ע"כ, לא נהירא לן דהרואה בב"י יראה להדיא דרק בתחילת דבריו רצה לומר דאפשר שאין ב"ה חולק אמ"ש המרדכי, אבל בסוף דבריו חוזר בו והשווה דעת ב"ה עם דעת המחמירים וכמ"ש ג"כ הב"ח שם ע"ש הב"י. ולולי דמסתפינא אמינא חדתא לחדודי בעלמא לכוון דעת ב"ה ממש כדעת הש"ע, דלעולם ס"ל נמי דהא דאמרו בגמרא כששיבר בה עצם דווקא שמכה על עצמות ומשברן ודווקא עצמות דעלמא אבל במפרקת אפילו בכה"ג נמי לא תלינן מפני שהוא רך אלא דהמעשה הי' בא לפניו דהסכין נפגם רק בדרך שחיטה וכמ"ש הטור משמו, ע"י היה מעשה ונשאלתי, והשיב דבזה אינה צריכה לפנים, דאפילו אי הוה מעשה במפרקת כעין פי' שיבר עצמות בגמרא נמי הוי פסולה, מכ"ש הכא שהמעשה היה שנפגם הסכין רק בדרך שחיטה א"כ אפילו לשיבר עצמות לא דמי ובוודאי פסולה, ואפשר שזהו מ"ש הב"י על דברי המחמירים וכ"נ שהיא דעת בעל העיטור, אמנם ממ"ש בעל המאור וז"ל ולא תלינן בעצם המפרקת, שאין אדם עשוי לשברה בכח, אלא שנוגע בה בהולכה ובהובאה דרך שחיטה, ובכי האי גוונא לא תלינן בה פגימה עכ"ל משמע מזה בהדי' דלא כדעת הש"ע אלא דבדרך שבירה אפילו במפרקת תולין

סימן יט

סעיף א' רמ"א ואם שחט דבר דאיתיליד בו ריעותא וצריך בדיקה ישחטנו בלא ברכה וכשימצא כשר מברך על השחיטה, עיין בחדושי רע"ק שהניח ד"ז בצ"ע לפ"מ דמסיק הש"ך סק"ג להלכה דבשכח ולא בירך קודם השחיטה דאינו מברך אח"כ י"ל דה"נ באתייליד בו ריעותא אינו מברך אח"כ, דאינו דומה לטבילת גר דאמרינן כיון דמעיקרא לא חזי לא אדחי, כיון דבכל נים לא חזי לברך מקודם, כי תקנו ברכה זו דטבילת גרים, מעיקרא הכא איתקן לברך אח"כ אבל ברכת השחיטה קבעו ותקנו עובר לעשייתן, אלא דבהך דבר דאיתיליד בו ריעותא א"י לברך מספק, י"ל כיון דאדחי אדחי, והביא ראי' מבעל קרי שאינו מברך לפניה אם אכל או שחט בעוד קריו עליו, ואח"כ טבל לקריו, וכי נאמר דמברך אח"כ על מה שאכל או שחט, כיון דמעיקרא לא היה רשאי לברך. אלא וודאי נראה דכיון דיסוד הברכה תקנו עובר לעשייתן, אלא דעתה היה איזה דבר המעכב עליו מלברך אינו מברך אח"כ וכו'. אבל מה נעשה דהש"ך עצמו שפסק בשכח ולא בירך קודם השחיטה כהרמב"ם דאינו מברך אח"כ, כתב בסק"ד דדינו של הרב אמת, ע"כ אנו מוכרחין להשיב ולומר דדעת הש"ך לחלק לפ"מ