בני גרשון טו

בו, דילפינן מן ויקח דבר הניקח, לכן היכא דהלחי או היד מחוברים עדיין בבהמה, לאו מקרי ששוחט בדבר הניקח ביד, וכן כתב הב"ח כאן ובטור אבן העזר סימן קכ"ד ע"מ שהקשה מ"ש דין שחיטה מדין גט דפסול ג"כ בכתבו במחובר, ואפ"ה כשר בכתבו על קרן הפרה ונותן לה הפרה, ותירץ בגט ילפינן מדכתיב וכתב ונתן יצא מחובר שהוא מחוסר קציצה, וכשנותן לה הפרה אינו מחוסר קציצה, אבל בשחיטה כתיב ויקח ללמד שהדבר ששוחט בו יהא תלוש, שיקחנו בידו וישחוט בו, ובצפורן ושן קבוע בבע"ח אינו לוקח בידו דבר שהוא שוחט בו עכ"ד. עוד אפשר לומר הא דבהמה לא הוי כקרקע זהו רק לענין קנין או שבועה וכפי טעמם המבואר במקומם, אבל הא אשכחינן בעירובין דף כ"ז דמקרי ג"כ גדולי קרקע לענין מעשר, ובסוכה די"א קרי ליה נמי גדולו מן הארץ, ופי' רש"י שם על שם שהארץ מגדלתו במרעה ופרנסה, וכן בש"ע א"ח סי' תצ"ח סעי' י"ב כתב השוחט בהמה ביו"ט אינו רשאי לתלוש הצמר ופי' המ"א משום דעוקר דבר מגידולו, וא"כ ה"נ לענין דפסלינן לשחוט בדבר המחובר. בבהמה נמי שייך בה לומר תלוש ומחובר כמו גבי קרקע ואדם, [ואגב אמרנו מענין לענין אמאי השמיטו הרא"ש והטור וש"ע. האי מימרא משבת דף ק"ז הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב משום עוקר דבר מגדולו, משום דאין דרכן של הנך פוסקים לכתוב אלא האסור והמותר, לא החייב והפטור, וא"כ כיון דהעתיקו המשנה דסוף פרק מפנין דאין מילדין את הבהמה בשבת, ומיירי אפילו היכא שכבר נעקר לצאת, או בכלו לו חדשיו דפסקו גידוליו, דאין בה איסור דאורייתא, ממילא שמעינן האי דאם הושיט ידו. דכ"ש הוא דיש בה גם איסור דאורייתא תולדה דגוזז, כמבואר כ"ז בתו' ע"ז דכ"ו ד"ה סבר וכו', אבל הרמב"ם הביאו האי דאם הושיט ידו בה"ל שבת ריש פי"א, משום דמפרש מאיזה חיוב הוא, וחייב משום נטילת נשמה, מדהעתיק הך עם דין דהשוחט בהלכה אחת ש"מ דחד טעמא הוא, והרמב"ם בא רק ללמדינו מאיזה מלאכה הוא, וכדרכו בקודש לאשמעינן אף החיוב והפטור, ואף הדברים שאין לנו נ"מ בזמן הזה]. סימן י

ש"ך סק"ו ומהרש"ל שם סימן י"ב נוטה לדעת הרא"ש, המעדני יו"ט בפ"ק דחולין סימן ט' אות ק' הניח בצ"ע על שי' הרא"ש דס"ל דל"ח בסתם סכין לשומן שעל פניו, מהא דפריך בשמעתין ותיפוק לי' משום שמנונית, ומי לא עסקינן בסתם סכין שאין אנו יודעין בי' שהוא ב"י, ואפ"ה אמרינן דסתמו יש עליו שמנונית, וכן תמה על הר"ן למה הביא ממרחק לחמו מפרק כ"ה גבי צנון שחתכו וכו', ה"ל להביא מהא דלעיל דפריך ותיפוק לי' משום שמנונית. יש לומר דלעולם מיירי בסתם סכין ול"ח משום שומן שעל פניו, וקושית הגמרא לא קאי רק על השמנונית שנבלעו בתוך הסכין, וחום ביה"ש מפליט מסכין ממה שבקליפת הסכין, והגם דהבלוע הוא נט"ל מ"מ לכתחלה אסור, ובאמת הר"ן גופי' וכן רש"י ז"ל מפרשים כן קושית הגמרא על איסור הנבלע בסכין, וכן משמע לן מדמשני הגמ' בחדשה או שליבנה באור, ולא משני שקנח הסכין ש"מ דלא פריך אלא מהשמנונית הנבלע בסכין, ואפשר לומר עוד דלא מצינן הכא למיפרך מהשמנונית שעליו, כיון דמיירי ששוחט בהסכין, מסתמא קנח אותו היטב מתחלה, כדי לבדוק אותו אח"כ מהפגימות, וכמו שכתב הש"ך לקמן בסי' י"ח ס"ק י"ד בשם הראב"ד, דיש לרחוץ הסכין קודם הבדיקה שהדם פעמים נקרש בתוך הפגימה, גם מה שהקשו על הרא"ש מהא דקיי"ל