בני גרשון יד

בסכין ושוחטין פסולה. מדתנן בפרק השוחט שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד לשם אחד מכל אלו, ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה, דשאני התם דטעמא משום פיסול מחשבה והא איכא, דהא שוחט בפירוש לשם עבודת גלולים או לשם עולה, אבל הכא בא"י או מומר דלא אסיר אלא משום דלאו בר שחיטה הוא וא"כ כשיש אחד בר שחיטה זולתו דיו, דהפסול אינו אלא מסייע ומסייע אין בו ממש, ודוקא היכא ששחטו בסכין אחד, אז אמרינן כשיש אחד בר שחיטה זולתו דיו, אבל בשני סכינים אפילו בדיעבד אסור, דחיישינן דלמא עביד הפסול מעשה טריפה מקמי דשחיט ביה ישראל רובא, והביא כן משם א"ז ומהתוספתא והביאו ג"כ הש"ך, והפרי חדש שם דהכי נקטינן, ולפ"ז בדקדוק גדול כתבו הטור והמחבר, כיון דפסקו דאם ישראל ופסול אוחזין אפילו בסכין אחד דפסולה ודלא כהתוספתא, א"כ ממילא שמעינן אם כל אחד סכינו בידו בודאי פסולה. דהא בהא התוספתא נמי מודה דאסור, וזהו מה שכתבו לעיל ואצ"ל, אבל הכא דטעמא משום פיסול מחשבה, ליכא נ"מ בין היכא ששנים אוחזין בסכין אחד ובין שכל אחד סכינו בידו, ומשום הכי כתבו בלשון בין ובין

והנה הב"ח הניח בצ"ע לפ"מ שחילק דשאני פיסול מחשבה מפיסול שאינו בר שחיטה והתוספתא לא פליג אמתניתן דידן, א"כ למה דחאה הרשב"א להתוספתא, מהלכה, אמנם מצאתי בה"ה בפ"ד מה"ש הלכה י"ג שכתב דאין הלכה כהתוספתא משום דפליגי אמתניתין דידן, דהא תנן שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתן פסולה וא"י סתם מחשבתו לע"ז, ולכאורה הא לא קיי"ל כר"א דאמר סתם מחשבת וכו', ויש לומר דה"ה ס"ל כפי' הרמב"ם שכתבתי בסי' ב' דלענין אכילה אפילו לרבנן נמי פסלינן בא"י משום מחשבה, ע"כ צריכין אנו לומר דהתוספתא פליגי אמתניתין דידן, וזהו נמי דעת הרשב"א שדחאה מהלכה ולמד הך ישראל ופסול ממתניתין דידן, מיהו זה עדיין צ"ע דממתניתין לא מצינן למילף אלא ישראל וא"י שאוחזין בסכין ושוחטין דדמי להדדי דפסולייהו משום מחשבה, אבל הרשב"א מיירי נמי גם משארי פסולין כגון מומר או גר תושב דפסולייהו רק משום שאינם בר זביחה, וזה לא דמי למתני' דבהני איכא למימר כמו שכתב הב"ח, כיון שיש אחד בר שחיטה זולתו דיו, וכן י"ל דעת הרמב"ם במה שהשמיט דין היו ישראל ופסול בפ"ד מה"ש שכתב שם כל הפסולין בשחיטה, דס"ל דישראל וא"י העובד ע"ז הוא נכלל במה שהעתיק בפ"ב מתניתין דשנים אוחזין בסכין דדמי להדדי, דבא"י נמי פסלינן לדידיה משום מחשבה, ובשארי פסולין כגון מומר ונכרי שאינו עובד ע"ז דפסולייהו רק משום שאינם בר זביחה, ס"ל דכשר מטעם הב"ח כיון שיש אחד בר שחיטה זולתו דיו, וזהו כהתוספתא. דלדידיה התוספתא מיירי נמי בנכרי שאינו עובד ע"ז וכמ"ש לעי' בסי' ב'. סימן ו

סעיף ב' השוחט בדבר המחובר לקרקע או לגוף כגון צפורן ושן המחוברין בבהמה שחיטתו פסולה. ותמה ע"ז הגאון רעק"א זצ"ל לפ"מ דקיי"ל דאדם אתקש לקרקע ובע"ח כשאר מטלטלין, א"כ מאין פסיקא לן דשוחט בצפורן המחובר בבהמה דפסול. הא מתניתין קתני רק והצפורן ומפרש בגמרא משום מחובר, ודלמא מיירי בצפורן דהשוחט עצמו, בזה הוי כמחובר לקרקע, אבל בצפורן המחובר לבהמה, י"ל דכשר לשחיטה משום דזה לא הוי כקרקע. ואפשר לומר דהא דילפינן מן ויקח לשחיטה שהוא בתלוש, לאו דוקא מחובר לקרקע הוא דפסול, אלא העיקר בעינן שיקח בידו, בשעת שחיטה דבר שהוא שוחט