בני גרשון יג

לחש"ו לשחוט אפי' אחרים עומדין ע"ג משום דמועדין הם לקלקל. וכן כתב לעיל ד"ג ע"ב ד"ה דאפילו דיעבד ויודעין ה"ש לא. דתמיד הם מוחזקין לקלקל שאין בהם דעת, ויעו' ג"כ בריש בכור שור דחולין מה שמיישב בזה קושית התו' לעיל ד"ב ד"ה שמא וכו' דהא מסיפא שמעי' לה וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן דמשמע דיעבד דוקא ותי' דאי מסיפא ה"א דהא דפסלינן לכתחילה היינו דומיא דדיעבד שאחרים ראו מה מעשיהם, אבל אם האחרים רוצים לעמוד עליהם ולהזהיר אותן וללמדם האיך יעשו כשר לכתחילה, קמ"ל רישא שמא יקלקלו דמועדין הן לקלקל דלא יועיל אזהרה להו. סימן ד

ש"ך סק"ג והב"ח בסימן ב' ובסימן זה אוסר בזה באכילה ולפענ"ד כמ"ש, ונ"ל דמה שדחקו להב"ח לחלק כן משום דלא ראה בהעיטור גופא רק מה שהביא הב"י בריש סי' ב' בשמו, גם התפארת שמואל שפי' דברי העיטור מ"ש והשוחט לנכרי, פי' נכרי השוחט לנכרי אחר, שגה ברואה רק בב"י, ולא ראה מש"כ העיטור גופיה, דודאי מיירי בישראל השוחט לנכרי, ומ"ש בעל העיטור מותר בהנאה לאו דוקא קאמר דה"ה שמותר אף באכילה, ע"ש דמסיק שכ' וז"ל ומסתברא אע"ג דלא אכיל מיניה ישראל, כיון דשחיטה ראויה היא, בעי ברכה בשחיטה וכיסוי עכ"ד הרי כתב בפירוש דשחיטה ראויה היא וכו' ומה שכתב דלא אכיל מיניה ישראל, ר"ל כיון דהבהמה אינו שלו אלא של נכרי על פי רוב לא יאכל ממנה הישראל, ומש"ה כתב ומותר בהנאה ופי' דמותר ליטול הישראל שכר השחיטה דלא נאסרה בהנאה, וה"ה דמותר אף באכילה דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן. סימן ה

סעיף ג' שנים ששוחטין בין שאוחזין בסכין אחד בין שכל אחד סכינו בידו ונתכוין אחד מהם לשם דבר הפוסל הרי זה פסולה. הב"ח דייק אמאי לא כתב כאן בלשון ואצ"ל כדלעיל בסוף סי' ב', ותירץ דלעיל דפסולה מן הדין. סכין אחד דנקט התנא לרבותא נקטיה דל"מ בשני סכינין דכששחט זה אין בכחו כח ישראל כשר מעורב בו, אלא אפילו בסכין אחד דכח ישראל כשר מעורב בו פסולה, כדכתיב להדיא בת"ה הארוך, א"כ שפיר קאמר ואצ"ל, וכדכתב הרשב"א בת"ה הקצר, אבל הכא דאין איסורו אלא משום מראית העין, הכל שוה לאוסרו משום מראית העין. לכך כתב בלשון בין ובין ע"כ. ולדעתי עדיין אין זה ברור לומר דהטור והמחבר קאי דוקא על סימן זה שאסור רק מפני מראית העין. כיון דלא כתבו דין דשנים אוחזין בסכין וכו' גם בסימן ד' אחר שכתבו השוחט לשם עובדי גלולים וכמו דאי' במשנה, ונטרו עד הכא, משמע מזה דקאי גם על כל המבואר בסימן ד'. ובזה אין האיסור משום מראית העין, וכן פי' ה"ה בפ"ב מה"ש הלכה כ"א דברי הרמב"ם ג"כ דקאי אכולהו מהאי טעמא. גם מ"ש הבית מאיר כאן בגליון מדנקט המחבר הרי זה פסולה, ולא זבחי מתים, ש"מ דלא איירי ממחשבת עכו"ם. אין זה הכרע די"ל כיון דמיירי נמי ממתכוין לשם קדשים. וגם אפילו בשוחט לשם הרים או לשם שר של הר נמי לא פסיקא לן דלעולם יהא אסור בהנאה. כמבואר כ"ז בטור הנ"מ בין ר"י ובין הרמב"ם בסוף סי' ד', מש"ה כתבו לשון המשנה הרי זה פסולה. גם הרמב"ם נקט לשון פסולה אע"פ דקאי אכולהו וכמ"ש ה"ה. ולענ"ד נראה ליישב דקדוק הב"ח עם דברי עצמו בסוף סי' ב' במה שהקשה על הרשב"א שלמד דין דלעיל היו ישראל ופסול אוחזין