בני גרשון יב

דיש בעיר שוחט קבוע, ומסתמא מכירים אנו אותו ג"כ בשמו, לכן כיון דאמר פלוני שחט לי ידעינן שפיר דהוא אצל שוחט מומחה דמתא, אבל בלא"ה צ"ל מומחה פלוני שחט לי, דאי לא אמר מומחה, חיישינן דלמא שחט אצל אינש דלא ידע וגמיר, וכמו דקיי"ל דביה בעצמו לא אמרינן רוב מצויין אצל וכו'. משום דבשביל תאוותו שוחט בדלא גמיר, ה"נ חיישינן שמא לא מצא המומחה בביתו, ושחט אצל אינש שכמותו דלא ידע וגמיר. וגם בזה לא מרתת כ"כ כיון דהוא לא אמר דהוא מומחה, אבל אם אמר דפלוני הוא ג"כ מומחה, בזה שייך שפיר טפי טעמא דמרתת

ש"ך ס"ק י"ח תירץ בדרישה דהתם אינו מוחזק בגנב אלא שגנב בפעם הזאת. אבל מלשון התוספתא נגנבה ומצאה שחוטה אינו נראה כן, וכי לא איירי נמי דאינו ידוע לנו מי גנב ואפשר שגנבם אשר הוא מוחזק לגנב, ואפילו הכי מותר, ולדעתי נראה לתרץ כמ"ש בהגהות צבי לצדיק דרמב"ם מיירי בעבירות שבין אדם למקום, אבל בעבירות שבין אדם לחבירו לא נחשד לעבור איסורים, כמו שנראה לעין כל, שגם הרע לבריות נזהר מאד באיסורא לפעמים יותר ממי שלא גנב, וכעין זה תי' הב"ח בק"א, ויש להביא ראי' לזה שהרי קיי"ל דספק איסורא מתירין בטביעות עינא, ובממונא לא מהני כ"א סימן הניכר כמבואר בחולין ריש דף צ"ו. ולפ"ז אפשר דיש לומר דלאו דוקא באיסור גניבה דה"ה אם חשוד הוא לעבור על שארי עבירות גדולות שבין אדם לחבירו, כמו רציחה ושפיכות דמים ג"כ לא נחשד לעבור איסורין. ועי' ביומא דכ"ג ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים. והגם דהוא חמיר טפי, מ"מ חמיר וגנאי להם יותר לאכול איסורא, וכמו שכתב התו' גבי אין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדוקים, דדוקא גבי אכילה משום דגנאי הוא לצדיק לאכול איסורא, אבל לא באיסור אחר אף שחמיר הוא ממנו, ועי' ג"כ בשמ"ח בשם תשובת מהרי"ל האפיקורסים הנזכרים בפרק חלק שאין להם חלק לעולם הבא וכו' מ"מ כשרה שחיטתן משום דחמיר להם איסור שחיטה יותר עכ"ד. סימן ג'

שחיטת חולין אינה צריכה כוונה, בפ"ק דחולין דייק רבא זאת, מהא דתנן חש"ו ואחרים רואין אותן דכשרה שחיטתן בדיעבד, ואי בעי כוונה אפילו בדיעבד היה פסולה, ובמרדכי הובא שי' שרוצין לומר דאפילו חש"ו כשאחרים עומדים ע"ג יכולין לשחוט לכתחילה ומחלקין בין אחרים רואין אותן לאחרים עומדין ע"ג. משום דקשיא להו מהא דגיטין וכו' ולא נראה לו דא"כ מאי פריך לעיל לאביי אלא אכותי הא אמרת כשישראל עומד ע"ג שחיט אפילו לכתחילה. לישני דוקא עומד ע"ג אבל אחרים רואים אותם לא, אלא לא שנא ע"כ, וכוונתו פשוט דיש רוצין לומר דחש"ו שוחטין לכתחילה בעע"ג היינו אם האחרים רוצים לעמוד על גבן להזהיר וללמדם אותן האיך יעשו, משא"כ באחרים רואין בראיה בעלמא בדיעבד דוקא. ואין נראה לו דא"כ מאי פריך לעיל לאביי אימא דיש חילוק נמי בין עע"ג ובין אחרים רואים כמו בחש"ו, ויש ליישב קושיתו דהתם גבי כותי שאני דעיקר בעינן התם דמסתפי מישראל וישחוט יפה, דהא מיירי דהכותי יודע ה"ש, ואינו צריך אלא להשגיח עליו אם שחט יפה, מש"ה אין חילוק ושוין אחרים רואין אותו לאחרים עומדים ע"ג והתם אפילו באחרים רואין אותו נמי שוחט לכתחילה, משא"כ הכא יש לחלק. וזהו מה שמסיק שם התוס' ד"ה מאן תנא וכו' אע"ג דבריש פירקין ד"ג קרי לאחרים רואין אותו גדול עומד ע"ג, אמנם מטעם זה כתב לן רש"י ז"ל בשמעתין דאין להתיר לכתחילה