ביאור מרדכי ברכות צד

אע"ג שלא זימנו עמה' ע"כ פירש"י דמיירי שלא גמרו סעודתן ומיירי שנמשכו הרבה בסעודתן עד שהפורשים כבר נועדו יחד ורוצים לחלק זה מזה ובכה"ג קאמר דאין רשאין לחלק וא"ש:

וגרסינן תו אבל אזמון עלייהו כו' ופירש"י כגון שנצטרפו אלו עמהן לזמון כדאמ' לעיל קורין לו ומזמנין עליו וברכו החבורות ואלו לא הוו שם אלא כדי נברך וברוך הוא כו' וצריך להבין למה נקט רש"י דוקא כה"ג ושביק כגון א' שהפסיק לב' וכמ"ש התו' בד"ה אבל והנה להרר"י שמישב קו' רבינו יודא על פירש"י דקמ"ל דאע"ג שלא נתכונו הפורשים כלל לצאת ידי זמון ולא עמדו שם רק כדי שיצאו חבורתם בצירופן אבל הם לא רצו לצאת בזמון של חבורתם כלל שהרי אינן עומדין עמהם ממש ע"ש א"כ א"ש דזהו דוקא בכה"ג שקורין לו כו' אבל אי מיירי בא' שהפסיק לב' רא' ג"כ יוצא ידי זמון עמהם והדר ה"ל פשיטא כקו' רבינו יודא ובזה א"ש ג"כ מ"ש רש"י ואלו לא היו שם אלא כדי נברך כו' ולא כ' שהיו שם כדי הזן שהוא גמר ברכת הזמון לרב ששת דקי"ל כוותי' ומכ"ש לרש"י שפי' לעיל מ"ו ב' סתמא דתלמודא להיכן הוא חוזר אליבא דר"ש ומסקינן עלה והלכתא למקום שפסק א"כ משמע דהלכתא כר"ש וה"ל לרש"י לפ' כאן שהמתינו עד הזן אבל להרר"י א"ש כיון דהוא בלא"ה אינו יוצא י"ח זמון עמהם כיון שאינו עמהם ממש ורק חבורתו יוצאין בצירופו ולגבייהו י"ל דס"ל לרש"י דשפיר סגי להו כשהא' עומד שם רק בשעת נברך והולך אח"כ כיון שהן נשארין במקומן וגומרים הזן וב"ה כולו ולא גרע מהא דפסקינן בסי' נ"ה ס"ב אם התחיל לומר קדיש או קדושה בעשרה ויצאו מקצתן גומרין אותו הקדיש או אותה הקדושה שהתחילו וכן כאן מאחר שהתחילו עמו יכולין לגמור אף בהלך לו הג' אתר נברך. גם לפי משמעות דברי רש"י שכ' בסמוך והפורשים הללו היו צריכים לצאת כו' ופי' שהי' להם דבר נחוץ וכמ"ש הב"י ר"ס ר' בפי' דברי רבינו האי ומיירי לדבר מצוה דמשו"ה יש להם רשות לבטל הזמון ע"כ א"צ להמתין עד הזן כיון שהוא פטור מהזמון מפני שי"ל דבר נחוץ אבל עד נברך ימתין בשביל החברים כדי שיצאו הם והם שפיר יוצאים במה שעמד עמה' בשעת נברך אע"ג שהלך לו אח"כ כדלעיל וכן לפמ"ש המג"א סק"ב דרש"י ס"ל כיון דלא גמרו יחד אינם מחויבים בזמון ע"כ שפיר א"צ להמתין כאן עד הזן כיון דהם באמת פטורים מזמון וכן מהזן לפירש"י לעיל דאין היחיד אומר הזן ורק מפני חברים הב' הנשארים ממתין כאן שהם חייבים בזמון אחר שכבר גמרו גם הם סעודתן ולהא סגי לי' לעמוד עמהם רק עד נברך וכ"ז השתא דמיירי בקוראין לו ומזמנים עליו אבל אם נפרש כהתו' דמיירי בא' שהפסיק לב' דהא' נשאר כאן בכה"ג ודאי כיון שהוא מחויב בזמון צריך להמתין עד הזן וגם לא שייך בזה לומר הא גמרו סעודתן קודם לו ולא נתחייבו בזמון להמג"א אליבא דרש"י הנ"ל שזהו רק כשהא' גמר קודם שאז אין עליו חיוב זמון מפני שהב' אינם מחויבים להפסיק לו אבל בב' שגמרו קודם להא' כיון שהוא צריך להפסיק להם ה"ל כמו גמרו סעודתן וצריכין לזמן (וזה מוכרח דאל"כ בלא"ה תקשה על המג"א הך דא' מפסיק לב') וא"כ בכה"ג דחייב בזמון צריך לברך עד הזן ולכן דייק רש"י לפרש דמיירי בקוראין כו' וממתין עד נברך אבל התו' שמפרשים דמיירי בא' שהפסיק לב' באמת כתבו שהיו מסובין עמו עד הזן:

ולפ"ז לק"מ קו' רבינו יודא דלרש"י מאי קמ"ל דהרי קמ"ל טובא דאפי' בזמון עד נברך אע"ג דלא סיימו הזן שהוא ג"כ מברכת הזמון אפ"ה פרח זמון מיני' ואין להקשות א"כ אמאי נקט האי דינא בג' שבאו מג' חבורות הא בג' שאכלו כא' וא' יצא ידי זמון ג"כ פרח זמון וכמ"ש בהגה ר"ס קצ"ד וה"ל לאשמעינן אפי' בלא קיים זמון רק עד נברך ג"כ פרח זמון. דז"א דהא בנברך לחוד באמת איהו לא קיים מצות זמון שהוא עד גמר ברכת הזן וכיון שהוא לא קיים מצות זמון ממש לא פרח זמון מהנשארים אבל כאן שכל הג' הפורשים המתינו כל א' מהם לחבורתם וחבורותיהם יצאו שפיר ידי זמון במה שהמתינו להם עד נברך דנהי דהפורשים לא יצאו ידי זמון מ"מ חבורותיהם יצאו כדלעיל ועי"ז פרח הזמון מכל א' מהג' ששייך כ"א לחבורה שלו וא"כ לא משכחת הך רבותא דסגי בנברך רק בכה"ג דר"ה וקמ"ל טובא. והא דלא תי' הרר"י כן משום דהא מלתא גופא דא"צ להמתין רק עד נברך הוא משום דאין הפורש רוצה לצאת ידי זמון מפני שנחוץ לדרכו או מפני שפטור מהזמון או מפני שאינו יכול לצאת ידי זמון לעצמו כיון שאינו עומד עמהם במ"ש הרר"י א"כ בלא"ה יש חדוש דין בהא מלתא גופא דאע"ג דהוא אינו יוצא עמהם ידי זמון מ"מ ע"י השנים שיצאו ידי זמון פרח הזמון מהג' ותי' הנ"ל דהרבותא דסגי עד נברך נכלל בתי' הרר"י דהרבותא דאע"ג דאין הג' יוצא ידי זמון דהא בהא תליא:

וכ"ז להרר"י אבל הר"אש שכ' דרבותא קמ"ל שאע"פ שאכלו אלו הג' ביחד אח"כ כו' איהו ע"כ לא ס"ל כהרר"י ונ"ל הטעם משום דהר"אש לטעמי' דס"ל דאפי' בא' שהפסיק לב' דמחויב לצאת ידי זמון וממתין עד הזן מ"מ אינו יוצא ידי חובת ברכת הזן כמ"ש הב"ח בסי' ר' אליבא דהר"אש דמשו"ה אצ"ל המוציא על מה שאוכל אח"כ דזה שצריך להמתין עד גמר ברכת הזן הוא רק משום הנשארים שיהי' ניכר הפסקו להזמון אבל הוא עצמו א"י מברכת הזן ולכן אוכל אח"כ בלי ברכת המוציא וצריך לברך לבסוף ב"ה כולו ורק עד נברך שהוא עיקר ברכת הזמון בזה מתכוין לצאת בשביל עצמו א"כ כל עיקר הזמון דא' מפסיק כשרוצה לאכול כך הוא דא"י רק מנברך ולא מברכת הזן וס"ל לרש"י דגם כאן בקוראין לו כו' כיון דמ"מ עומד עמהם עד נברך ג"כ יוצא מיהא י"ח נברך וא"כ הוא ממש כמו בא' המפסיק לב' ורוצה לאכול אח"כ ע"כ שפיר הוקשה להר"אש דמאי קמ"ל כאן טפי מבכל א' המפסיק לב' דה"ל הפסקו זמון ממש ואע"ג דקצת משמע בהרר"י דאפי' י"ח נברך אינו יוצא כאן הג' שאינו עומד עמהם הר"אש לא ס"ל הכי ע"כ הוצרך לתרץ דקמ"ל אע"פ שאכלו כו' ובהכי א"ש דהר"אש מעיקרא העתיק דברי רש"י בלשונו ממש ובסיום דבריו כ' חוזר למקום שפסק דמשמע דאיירי בא' המפסיק לב' ועד הזן לפירש"י גופא והיינו משום דלשיטת הר"אש גם בא' המפסיק לב' אינו מתכוין הא' המפסיק לצאת י"ח הזן א"כ א' המפסיק לב' וקורין לו ומזמנין עליו דא ודא אחת היא וכיון שאין בו נ"מ לא דקדק הר"אש בזה וכ' ג"כ הך גוונא בא' המפסיק לב' ובכה"ג שהוא כאן צריך להיות הפסקו ניכר וצריך להמתין עד הזן ומ"מ לפירש"י גופא לק"מ מ"ש דממתין רק עד נברך ולא עד הזן דבזה התי' קיימין כמו להרר"י מפני שזה שקורין לו כו' אינו רוצה לצאת ידי זמון מפני שנחוץ לדרכו או מפני שגמר קודם לחביריו ע"כ א"צ להמתין רק עד נברך אבל בא' המפסיק לב' הי' צריך להמתין עד הזן דאליבא דרש"י לטעמי' דס"ל דאין היחיד מברך הזן שהוא גמר ברכת הזמון והוא כבר נתחייב בזמון ודאי דא' המפסיק לב' צריך להמתין עד הזן אבל הר"אש נקט בהא שיטת רש"י כאן בפי' דאזמון עלייהו ר"ל דאיהו נצטרף ולאפוקי מפי' רבינו יודא ע"כ לדידי' אם נתפוס כשי' רש"י כאן אין חילוק בין א' המפסיק או קוראין לו כו' ודיניהם שוין דלעולם א"י רק י"ח נברך אבל י"ח הזן אינו רוצה לצאת כיון דרוצה לאכול אח"כ ורק דמ"מ בא' המפסיק צריך להמתין עד הזן מפני היכר ההפסק להזמון וע"כ ג"כ לא דייק הטור וכ' אליבא דרש"י וז"ל אם זימנו עליהם במקומן (ר"ל שהם נצטרפו) כאן שהפסיקו כ"א לשנים כו' והרי רש"י דייק ומוקי לי' בקוראין לו כו' והיינו משום דלרש"י לטעמי' יש חילוק בין א' מפסיק לקוראין כו' וכנ"ל אבל לדידן דלא נקטינן לעיל כרש"י אי נימא כפירש"י כאן ולאפוקי מפי' רבינו יודא תו אין חילוק ביניהם וכנ"ל וא"ש. אך מ"ש הר"אש כאן דחוזר למקום שפסק זה צ"ל דקאי אליבא דרש"י דלעיל דס"ל דאין היחיד אומר הזן ולדידי' ע"כ בא המפסיק לשנים צריך לכוין לצאת מברכת הזן ואינו חוזר אח"כ רק למקום שפסק והמ"א שכ' בסי' ר' סק"ג וז"ל ונ"ל דהר"אש קאי לפירש"י שפי' שאינו מפסיק אלא עד נברך היינו הך משום דדברי רש"י כאן דסגי עה נברך תליא באידך רש"י דלעיל דאין היחיד אומר הזן וכדפרישית:

והנה ז"ל המג"א בסי' ר' סק"ג היו ה' בחבורה א' והפסיק א' לב' שוב לא יוכל לזמן עם הב' הנשארים דפרח זמון מכולהו וערסי' קצ"ד בהגה עכ"ל ופשוט דמה שהוצרך להגה הנ"ל ולא כ' כפשטא הא הרוב מהם ברכו ואין זמון למפרע ופרח זמון גם להמחבר שם משום דכאן ב' מהם זימנן וברכו אבל הא' שהפסיק לב' עדיין לא ברך ולא שייך גבי' דהג' פרח זמון וע"כ מייתי מדברי הגה דהיכא דקיים מצות זמון אפי' ע"י א' פרח זמון מהב' ומשמע לי' אפי' בלא ברך הא' ורק שקיים מצות הזמון דנברך והזן ג"כ א"א לב' לזמן עוד אבל מ"ש עוד אבל