ביאור מרדכי ברכות צג

דס"ל דדרשא דואכלת ושבעת דרשא גמורה היא ודאי דא"א לפרש או שביעה דשתי' אלא אפי' להסוברים שהוא רק דרך אסמכתא בעלמא מ"מגם בהאסמכתא אינו דין שביעה דשתי' כדין אכילה דבאכילה מיירי מג' ברכות ובשתי' בברכה דמעין ג' וגם הוי צ"ל דושבעת זו שתי' קאי אגפן דוקא דכתיב בקרא דהיינו יין וצריכין לדחוקי לפ"ז דשתי' דנקט קרא לא לדינא דברכה נקטי' אבל להס"י א"צ לדחוקי וא"ש טפי:

אמנם ק"ק הא דקאמר בסוגיין למימרא דר"מ חשיב לי' בזית הא לר"מ ליכא חשיבות כלל בכזית כ"א בשותה ג"כ ואדרבה לר"י כביצה חשוב בלא שתי' ולר"מ לא מהני אפי' כביצה בלא שתי' וצ"ל דהש"ס מיירי באינו תאב לשתות גם במתני' דקאר"מ עד כזית אי מדאוריי' קא' כדס"ל להס"י ר"ל דוקא בשותה ג"כ ולר"י עד כביצה ר"ל בלא שתה וצ"ל ג"כ דמתני' מיירי דוקא באינו תאב לשתות וזה דוחק ונראה דא"ש בלא"ה לפמ"ש רש"י במתני' דנ"מ לענין להוציא וכבר פי' רש"י לעיל מ"ח א' דכל היכא דמחויב מדרבנן יכול להוציא המחויב מדאוריי' א"כ שפיר לר"מ דמחייב מדרבנן בכזית בלי שתי' ממילא יכול להוציא המחויב מדאוריי' אבל לר"י דאינו מחויב אפי' מדרבנן רק בכביצה לכן א"י להוציא ושפיר פליגי בדאוריי' וכן להתו' שם דס"ל דמשום דערבין זה בזה יכול להוציא מדאוריי' ורק משום דבעינן מי שאכל הוא מברך לכן בעינן לר"מ כזית ולר"י כביצה ע"ש ג"כ י"ל דר"מ דומיא דר"י אפי' להס"י דבעינן שתי' בהדי' דמ"מ כיון דלר"מ מדרבנן בר חיובא הוא שפיר יכול להוציא ולר"י דס"ל כביצה דאוריי' אבל בכזית אפי' מדרבנן פטור א"י להוציא כ"א בכביצה:

ובזה יש לישב קו' התו' בסוגיין ד"ה עדי ע"ש דלענין ב"ה לר"י כביצה בלי שתי' דאוריי' ולר"מ אינו מחויב מדאוריי' כ"א בשתי' דוקא אבל בלא שתי' חייב רק מדרבנן א"כ לא הוי דברי ר"מ דומיא דר"י כלל דר"י מיירי בלא שתי' ומדאוריי' ולר"מ צ"ל בשתי' ג"כ או מדרבנן וכן יש לישב קו' המהרש"א על פי' דש"י לעיל במתני' דא"ש ג"כ מה"ט דלר"י החיוב והצירוף לזמון דאוריי' הוא בכביצה ולר"מ החיוב והצירוף בכזית בלא שתי' הוא רק מדרבנן ולא הוי דומיא אבל לענין להוציא א"ש דגם לר"מ יכול להוציא מדאוריי' אפי' בלא שתי' בין לסברת רש"י הנ"ל דהמחויב מדרבנן יכול להוציא המחויב מדאוריי' ובין להתו' הנ"ל דמשום שמחויב מדרבנן סמכינן אטעמא דערבות ופליגי שפיר בלא שתי' ואפ"ה דברי ר"מ ודברי ר"י שוין ממש וא"ש אבל התו' שהקשו כן בד"ה עד לא ס"ל כהס"י יא דר"מ ור"י תרווייהו מיירי בלי שתי' ומדרבנן וכמ"ש התו' בסמוך בד"ה ר"מ ולשיטתם שפיר הקשו קושיתם אבל להס"י א"ש טפי:

ג דהכי קי"ל פי' בהא דס"ל אחד י' וא' י' רבוא ודלא כרי"הג אבל בהא דפליג עלה דר"י נהיגי כר"י דאומר המבורך ובט"ז סי' קס"ז סק"ד מקשה מהא אדלעיל ל"ח ב' דקי"ל המוציא כדי לאשמעינן רבותא בברכה וכאן אדרבה עבדינן ככ"ע ע"ש ולענ"ד שא"ה ע"פ מ"ש התו' בסוגיין ד"ה לעולם וז"ל ופריך בירושלמי מן הקורא בתורה ומן החזן שאומר ברכו ומפ' כיון שאומר המבורך אין זה מוציא עצמו מן הכלל עכ"ל ומה"ט עדיף טפי לומר המבורך (ודברי הירושלמי הללו ק"ק דמקשה אדשמואל ולא מקשה כן אמתני' דבב"ה כשהן רק י' צריך שיאמר נברך דוקא ולא ברכו ובחזן אף בעשרה אומר ברכו ובזה לא שייך תירוצא דהירושלמי וצריך טעם לזה) ועי"ל דשאני בהמוציא דכיון דסתים לן תנא במתני' דלעיל ל"ה א' שעל הפת הוא אומר המוציא כו' הכי עבדינן:

גרסינן בגמ' אר"ה ג' שבאו מג' חבורות כו' ופירש"י ואפי' לא אכלו אלו הג' משנצטרפו יחד כו' וברשב"א הביא בשם הראב"ד אע"פ שלא הסבו ביחד כו' ודבריו צ"ב כיון דאפי' לא אכלו מצטרפין מאי רבותא דלא הסבו ונ"ל דהוקשה להראב"ד קו' הב"י סי' קצ"ג וז"ל בד"ה ויש לדקדק א"כ היאך מצטרפין שהרי ברכת זמון ליתא אלא על הפת והוא טעון ברכה לאחריו במקומו ומה עתי' הרב"י א"נ ה"ק שכיון שבאו כו' ע"כ צריכין לאכול ביחד כו' קשה הא שינוי מקום להראב"ד מצריך ברכה למפרע דאפי' בהסחת דעת בלא שינוי מקום ס"ל להראב"ד כן כמ"ש הר"אש בתענית י"ב א' הביאו הב"י בס"ס קע"ח. גם לעיל מ"ו ב' הביא הר"אש דברי הראב"ד דס"ל הכי והביאו הב"י בסי' ר' שכ"כ ברשב"א ע"ש הראב"ד וא"כ אכתי א"א לדין זה דא"א לאכול כאן עד שיברך ב"ה מקודם וזה צריך להיות במקומם הראשון (ועמ"ש לעיל אות א' בד"ה גם א"ש) ובמג"א סי' קפ"ד סק"ג משמע דאם אוכל אחר ב"ה כאן ה"ל הב"ה במקומו על סמך האכילה שיאכל אח"כ וזה דוחק מחוד (ומה שדחקו מפני שהמחבר פסק בסי' קע"ח כהרמב"ם איך כ' כאן בד"ה כו' נלע"ד די"ל לפמ"ש בהגה סי' קע"ח דבהי' דעתו לאכול במקום אחר לא מיקרי שינוי מקום ע"ש א"נ לפמ"ש במג"א שם סק"ח יש עוד נ"מ ע"ש) ע"כ פי' הראב"ד דמיירי שכבר אכלו כאן ובאמת דלאו שפיר עבדי ומ"מ כיון שכבר אכלו כאן תו א"צ ברכה במקומן הראשון ורק דמיירי שלא הסבו וקמ"ל דאע"ג דלא הסבו מ"מ חייבין לזמן וא"ש:

וגרסינן עלה ולא אמרן אלא דלא אקדימו הנך ואזמון עלי' כו' ופירש"י כגון אם היו ד' כו' והפורשים הללו היו צריכין לצאת לשוק קודם שגמרו כו' וצ"ב מאי דוחקי' לרש"י לאוקמי בחבורה של ד' דהרי בחבורה של ג' ג"כ א"ש הך דינא ובמ"ש רש"י בסמוך בד"ה עטה וז"ל ה"נ כיון דפקע שם ג' מנייהו כו' משמע דהך דאזמון עלי' מיירי בחבורה של ג' לבד א"כ הך דלא אזמון כו' ג"כ מיירי משל ג' ונ' דהוכרח רש"י לכך דקשיא לי' לרש"י לישנא דרבא דלא אקדימו הנך ואזמון כו' דמשמע דמשכחת דאזמון אח"כ וה"ז א"א לפמ"ש בהגה סי' קצ"ד ס"א דבאם א' מהג' יצא ידי זמון פרח זמון גם מהב' הנשארים. א"כ א"א להב' הנשארים לזמן עלי' כ"א קודם שזימן הג' א"כ לא הוצרך רבא לומר דלא אקדימו כו' והל"ל רק לא אמרן אלא דלא אזמון כו' וממילא הוא דלא אקדימו דהא לא שייך אזמון עלי' כ"א כשהקדימו לזמון הג' אע"כ דמיירי בחבורה של ד' א"כ הוי משכחת ג"כ דאזמינו עלי' אחר שכבר יצא הוא ידי זמון ורבא לא בא אלא למעט אם החבורות הקדימו לכן קאמר לא אמרן אלא דלא אקדימו הנך ואזמון כו' פי' אבל באזמנו אחר שיצא הג' ידי זמון לא איכפת לן אך לפ"ז צריך להבין מ"ש הרר"י אחר שהביא דברי רש"י ודברי רבינו יודא מסיק דאע"ג דלישנא דרבא משמע כפירש"י מ"מ הדין אמת כרבינו יודא דהרי חובת זמון שלהם הוא רק ממה שהוקבעו בתחלה בחבורתם וכיון שזמנו חבורתם אזיל לי' הזמון ע"ש:

ולפ"ז ע"כ צ"ל דמיירי כאן מחבורה שהי' רק ג' דאי בד' א"כ אף שפירש א' מהם ודאי הג' לא ביטלו מצות זמון ואז ג"כ פרח זמון מהפורשים מיהו להר"אש שכ' אליבא דרש"י דקמ"ל שאע"פ שאכלו אלו הג' ביחד אח"כ כו' י"ל דהיינו דוקא כשזימנו על הג' עצמם אז פרח זמון אע"פ שאכלו אח"כ אבל אם לא אזמינו עליהן אלא שהם זימנו לעצמם בכה"ג לא ס"ל לרבינו יודא בדינא דידי' שיהא פרח הזמון מהג' שבאו מג' חבורות כיון שאכלו גם אח"כ אבל להרר"י דלא מוקים לה כשאכלו ופי' כשי' רש"י ואפ"ה תפס לדינא כרבינו יודא דכשזימנו החבורה ג"כ פרח זמון וא"כ ע"כ לא מיירי כאן מחבורה של ד' דא"כ מסתמא לא נשארו הג' בלי זמון אלא דמיירי בחבורה של ג' והדר קשיא לישנא דלא אקדימו הא הך זמון דהחבורות א"א כ"א שיקדימו וכנ"ל:

וי"ל דלעולם מיירי בחבורה של ד' ועדיין לא זימנו החבורות ובכה"ג קאמר דאין הג' הבאים מאותן החבורות רשאין לחלק וצריכין לזמן כיון דעדיין אותן חבורות שבאו מהם לא זימנו ונ"ל דבהכי מובן בפירש"י הנ"ל מ"ש בא"ד קודם שגמרו כו' דמאי בעי רש"י בזה ובמג"א סי' ר' סק"ב משמע דרש"י רוצה לישב איך יצאו לשוק אע"כ שלא גמרו כאחת וקשה ה"ל לרש"י לפרש כך מתחלה אדר"ה ולא אדרבא ולהנ"ל י"ל דגם רש"י ס"ל כרבינו יודא בלא אכלו אח"כ מיהא וכאן דמיירי בלא אכלו ג"כ הוקשה לרש"י כיון דמיירי בחבורה של ד' א"כ מאי נ"מ בהא דאין הפורשים רשאין לחלק הא ודאי יזמנו חבורתן ואז פרח זמין מן הפורשים