ביאור מרדכי ברכות צב

מג דהא קי"ל ר"י כו' וכ"כ התו' והר"אש וקשה הא התו' והר"אש והספר אסקו התם דמדאוריי' יכול להוציא אפי' לא אכל כלל דכל ישראל ערבין זה בזה ורק כדי שיאמר שאכלנו בעי כזית ומה"ט י"ל דגם לר"י מהני א"כ אין ראי' מזה דהלכה כד"מ וטפי ה"ל לאתוי ראי' מהירושלמי שהביאו שם דלעולם אינו מצטרף עד שיאכל כזית ע"ש ודאי מפלוגתא דר"מ ור"י גופא שפירש"י במתני' דקאי לענין להוציא אין להקשות להתו' אמאי אר"י דבעינן כביצה הא בלא"ה מוציאן דכל ישראל ערבין זה בזה וכדי לומר שאכלנו ליסגי בכזית די"ל דהתו' מפ' מתני' לענין צירוף כקו' מהרש"א שם אבל מכאן ק' וצ"ל כיון דמקרא דואכלת ילפינן מי שאכל הוא מברך כדאי' בירושלמי שהובא שם הדר בעינן שיהא מחויב בדבר מדרבנן מיהא ולכן לר"מ דמברך בכזית שפיר יכול להוציא ולר"י דא"ח לברך עד כביצה ה"ל א"מח בדבר וממעוט מקרא דואכלת וכמבואר בב"ח סי' קפ"ו:

מד עד שיאכל כזית כו' וכ"כ התו', והר"אש וא"ת להסוברים דפלוגתא דר"מ ור"י בדאוריי' הוא א"כ י"ל דמודה ר"י דמדרבנן חייב בכזית ותיתי שפיר הא דאר"י להצטרף בכזית או להוציא בכזית וכן הך דזית מליח וי"ל דהסוברים כן אינהו לית להו הך סברא לפירש"י התם שיהא מחויב דרבנן יכול להוציא המחויב דאוריי' גם לא ס"ל סברת התו' התם דב"ה הוא כברכת המצוה אלא ס"ל כיון דאי בעי לא אכיל ה"ל רק ברכת הנהנין והא דיכול להוציא בכזית דגן הוא משום דס"ל כר"מ דמחייב מדאוריי' בכזית וש"מ שפיר דהלכה כר"מ:

מה וכ"פ ר"ח וה"ג כו'. וכ' הר"אש וז"ל ופחות משיעור זה (ר"ל כזית לר"מ וכביצה לר"י) אצ"ל כדחזינן בעובדא דר' צדוק כו' וק' לפמ"ש הספר בסמוך ע"ש ס"י דבכזית לר"מ בעינן שישתה ג"כ דמשמע דלר"י דבעי כביצה לא בעינן שישתה א"כ מנ"ל דלר"מ איכא כלל חיוב דרבנן בכזית בלי שתיי' דלמא אף מדרבנן פטור והא דאוקמי' לעיל בשיעורא דרבנן ר"ל בכזית לר"י הוי רק מדרבנן כדס"ד דהר"אש ואפ"ה לא תקשה מהך דר' צדוק דדלמא ר"נ כר"מ ס"ל בעינן דוקא אכילה ושתיי' ור"צ דאכל ולא שתה שפיר עביד דלא ברך אחריו אבל לעולם לר"י יש חיוב ברכה בכזית מדרבנן כס"ד דהר"אש (וע"ל אות מ"ד) וי"ל דא"כ הדר מוכח דקי"ל כר"מ וכעובדא דר"נ דמעשה רב ועיין ועוד כיון דלר"י מחמירין בכזית מדרבנן מכ"ש בכזית לר"מ דהא אחשבי' קרא לכזית בהדי' שתיי' וא"ש:

מו מודה ר"מ לר"י בשתיי' מדדרש לה מושבעת זו שתיי' ושביעה היינו בכביצה כדדריש ר"י אכילה שיש בה שביעה כו' כצ"ל וכ"ה בהג"מי פ"ג אות ך':

מז כדפסיק רבא הלכתא ר"ל הא דלעיל מ"ח ב' אראב"י משמי' דרבא הלכתא אכל כו' להוציא אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן:

מח לא מחייב מדאוריי' אא"כ שתה כו'. קשה לפמ"ש בעל הספר לעיל מ"ח א' ע"ש ס"י עצמו דכזית דאוריי' וע"כ משמע לי' הכי מדאר"י התם דא"י להוציא עד שאכל כזית דגן ולדברי ס"י כאן דבעינן ג"כ שישתה אכתי קשה איך יכול להוציא בכזית אם לא שתה וכן ק' הא דאייתי התם הא דר"י אעובדא דשמעון בן שטח דמשמע דאי הוי אכל כזית א"ש הא לדידי' לא מהני בלא שתה ואפשר דס"ל להס"י דלכך מייתי הש"ס הא דר"י משום דשב"ש כבר שתה כוס א' וכיון שכבר שתה אם הי' אוכל עוד כזית הוי מהני שפיר ובהא דמשמע מדאר"י דכזית מהני אפי' בלא שתה מצי מיירי להוציא אחרי' שלא אכלו כדי שביעה כמ"ש בה"ג שם ורק שרש"י ותו' דחו לדבריו מהא דהוציא שב"ש לאותן שאכלו כדי שביעה וע"ז י"ל לס"י דהש"ס קאמר אילו הי' אוכל כזית אחר שכבר שתה הי' מהני ובזה נתקיימו דברי בה"ג שפיר:

והעיקר די"ל דשפיר קאר"י עד שיאכל כזית דגן משום דבאינו תאב לשתות סגי לי' בכזית לחוד וכן עובדא דשב"ש אם הי' אוכל כזית דגן הוי מהני אם לא הי' תאב לשתות ולפ"ז א"צ תו לדחוקי דהא דמוקמינן לעיל ך' ב' הברייתא בשיעורא דרבנן הוא דיחוי בעלמא דהכא מוכח דכזית דאוריי' דלהס"י י"ל דכאן ר"ל באינו תאב לשתות ולעיל מוקמינן בשיעורא דרבנן ר"ל בכזית ותאב לשתות ולא שתה ובהכי א"ש ג"כ הא דלר"מ מהני כזית לצירוף ולר"י בעינן דוקא כביצה דמ"ש כיון דגם לר"מ לא מהני מדאוריי' בלא שתי' למה תקנו לדידי' לברך ב"ה בכזית בלי שתי' ולא תקנו כלום לר"י בפחות מכביצה ובודאי די"ל דלר"מ דאחשבי' רחמנא לכזית אכילה בהדי שתי' שהרי קפיד קרא שיאכל כזית דוקא לכן אחשבי' חז"ל גם בלי שתי' משא"כ לר"י אין לפחות מכביצה שום חשיבות אבל להנ"ל א"ש כפשוטו משום דלר"מ משכחת לה כזית דאוריי' באינו תאב לשתות ע"כ גם בתאב לשתות מצרפינן לי' מדרבנן משא"כ בפחות מכביצה לר"י ליכא חיוב דאוריי' בשום מקום ע"כ לא החמירו ג"כ מדרבנן אבל לענין להוציא לר"מ בעינן דוקא שתי' או אינו תאב לשתות וכן הא דתניא לקמן נ"ב א' אם אין לו אלא כוס א' מניחו לאחר המזון ג"כ מיירי באינו תאב לשתות:

ובזה מיושב קו' התו' בסוגיין ד"ה עד ע"ש די"ל דלענין חיוב ב"ה משכחת לה דר"מ לגרועי ור"י לאסופי דלר"י סגי לי' בכביצה ולר"מ בעינן שתי' דוקא מדאוריי' ואע"ג דחייב מיהא מדרבנן מ"מ לחיובא דאוריי' ה"ל ר"מ להקל ומתני' רוצה לאשמעינן ההיפוך דר"מ לאסופי ולר"י לגרועי אבל לענין זמון א"ש דר"מ לחומרא סגי בכזית לצירוף אפי' בתאב לשתות ולר"י לקולא לא סגי לצירוף כ"א בכביצה מיהו לרש"י דמפ' במתני' פלוגתייהו דנ"מ להוציא לדידי' גם השתא משכחת ר"מ לגרועי כגון בלא שתה והוא תאב לשתות דא"י להוציא אך הס"י י"ל דס"ל דפלוגתייהו במתני' קאי לענין צירוף וכמ"ש המהרש"א שם ומ"ש במהרש"א לתרץ לרש"י דלענין צירוף לא גרע מטבל עמו בציר ע"ש לענ"ד קשה דמ"מ הרי שיעורא דכזית בעינן גם בירק וממילא לר"י בעינן כביצה ושפיר מצי לפרש פלוגתייהו לענין הצירוף ובהא לעולם ר"מ מוסיף חיובא דלדידי' סגי לי' בכזית בלי שתי' אפי' בתאב לשתות ולר"י בעינן כביצה:

מט והלכך מי שאכל כו'. הקשה הרב"י ס"ס קצ"ז וז"ל דלמא ה"ק קרא כשתאכל או כשתשתה תברך כו' ע"ש וק' הא ע"כ ליכא לפרושי הכי דבאכילה איכא ג' ברכות ובשביעה דשתי' ליכא אלא מעין ג' ואפי' במעין ג' להרמב"ם פ"א דין ב' הוא רק מדרבנן ועוד תינח שתי' דיין משא"כ שתי' דשאר משקין דברכת אחרונה שלהם בנ"ד דמברכה זו לא מיירי קרא ולא מבעיא לדידי'