ביאור מרדכי ברכות פה

מהרש"ל ב"ק שהביא במג"א סי' קצ"ט סק"ז שכ' דמי שהגיע לי"ג שנה יכול להוציא אחרים משום דהא דא"מח א"י להוציא היינו מדרבנן לכן סמכינן אחזקה שהביא שערות ובמג"א שם תמה עליו דהרי הא דאע"פ שיצא מוציא הוא רק מטעם ערבות וקטן אינו בכלל ערבות ועוד הקשה מהך סוגיא דלעיל דאבע"ל בנשים ע"ש ולפמ"ש א"ש דודאי בלא ענה אמן אז בעינן שיהא מחויב כמוהו מדאוריי' ובכה"ג ספק האבעיא דש"ס בנשים לחומרא אבל בעונה אמן שפיר סגי במחויב מדרבנן דתו ליכא איסור דלא תשא ובכה"ג הוא שכ' מהרש"ל דהוא רק מדרבנן וכאן סמכינן אחזקה ובאמת דוקא בעונין אמן אחריו וכן מ"ש רש"י בר"ה כ"ט א' ד"ה אע"פ. ה"ט דערבות הוא היכא שיצא כבר שא"מח אפי' מדרבנן שאז ברכתו לבטלה ע"כ צריך לה"ט דערבות דעי"ז הוי מה שמברך בשביל חבירו לצורך ברכת חובה כמברך לחובת עצמו משום דכל ישראל ערבין זה לזה אבל היכא דבלא"ה אינו ברכה לבטלה א"צ כלל לה"ט אדרבה מדינא סגי לי' בעונה אמן שהוא כמברך ורק מדרבנן הוא דאינו מוציא את המחויב מ"הת ולכן כאן אוקמינן אחזקה ומכ"ש שמתקיימין דברי מהרש"ל אליבא דרש"י דמפורש בדבריו לקמן דמשו"ה אין הקטן מוציא להמחויב מדאוריי' כיון דאין חיוב עליו ממש משמע אבל אם הי' על הקטן חיוב גמור מדרבנן הוי יכול להוציא המחויב מדאוריי' יהי' מאיזה טעם שיהי' ולכן ממילא כאן שהוא כבר בן י"ג שנה ורק שאנו מסופקים אם הביא שערות או לא ה"ל ספק מחויב בב"ה דאוריי' ומספק יש עליו עכ"פ חיוב ודאי דרבנן אע"ג דהספק הוא בעיקר החיוב אי גברא בר חיובא הוא מ"מ ספק דאוריי' בכה"ג דליכא חזקה מיהא מדרבנן ודאי מחויב ומכ"ש דאיכא כאן חזקה שהביא סימנים וכיון דחיוב וראי דרבנן הרי לשי' רש"י מחויב מדרבנן יכול להוציא מחויב דאוריי' ורק מהרש"ל לרווחא דמלתא הוסיף דאפי' להתו' דפליגי וס"ל דיש לקטן חיוב גמור דרבנן ואפ"ה א"י להוציא די"ל דהיינו רק מדרבנן אבל מדאוריי' מודו לרש"י וכאן סמכינן אחזקה:

ובלא"ה יש לקיים דברי מהרש"ל ולא מטעמי' אלא אף אי אינימא דא"מח מדאוריי' א"י להוציא המחויב מדאוריי' מ"מ כ דיש חזקה שהביא סימנים דסמכי' עלה לחומרא ולא לקולא כדאי' בנדה מ"חב' ומצינא למימר דודאי מדאוריי' חזקה גמורה היא רק מדרבנן לא סמכי עלה כדמצינו בדוכתי טובי דלא סמכי' אחזקה כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' ק"י וכיון דמדאוריי' הוא גדול ובר חיובא מדאוריי' ורק היכא דיש קולא מזו כמו כאן להוציא אחרים דניחוש לחומרא שמא קטן הוא א"כ חומרא זו היא רק מדבריהם והרי מדבריהם גם קטן מברך ב"ה א"כ ממ"נ בר חיובא הוא מדאוריי' גדול הוא ומדרבנן דקטן הוא הרי מדרבנן גם קטן בר חיובא הוא ע"כ יכול להוציא ממ"נ וממילא לא ק' מהא דאמרי' בנשים דאם חייבות רק מד"ס אינן מוציאו' דהתם ליכא ממ"נ דהרי ודאי א"מח מדאוריי' אבל כאן אדרבה ודאי מחויב מדאוריי' מכח חזקה שהוא גדול ורק מדרבנן הוא קטן ומדרבנן גם קטן בר חיובא הוא וא"ש ואמת דלשון מהרש"ל לא משמע כן שיהא חזקה זו מדאוריי' אלא ספק הוא א"כיש חשש שמא קטן הוא וא"י להוציא ולפי משמעות לשונו צ"ל כמ"ש בראשונה אבל מ"מ הדין דין אמת וברור:

והראי' ברורה לדבריו ממ"ש הרמב"ן במלחמות לעיל כ' ב' וז"ל וא"ת בן לאביו תפתר כשמגיע לכלל שנותיו לפום גמ' דילן דלא ק' להו בן לאביו בעיקר נסחי ואע"ג דבירושלמי אוקמי' בעונה אחריהן מה שהן אומרין אנן לפום גמרין לא מתוקמא לן הכי דמאי באמת אמרו פשיטא עכ"ל וצריך להבין א"כ מכ"ש אי מיירי בבן גדול דהוי פשיטא אע"כ צ"ל דה"ק כשמגיע לכלל שנותיו ועדיין לא ידענו אם הביא מערות וקמ"ל דסמכי' אחזקה שהביא ויכול להוציא והוא כדברי מהרש"ל ממש דברי המג"א הן לפום גי' דילן דגרסינן ולטעמיך בן כו' ולא מוקמת לה בהגיע לכלל שנותיו אע"כ משום דס"ל להש"ס דבכה"ג באמת א"י להוציא:

ולפ"ז יתישב היטב קו' תו' לקמן מ"ה א ד"ה עד וז"ל, ועוד דוחק לומר בקטן שהגיע לחינוך קרי א"מח מדרבנן דאם א"מח אפי' מדרבנן א"כ אינו פוטר את אביו עכ"ל והשתא י"ל דוקא להמקשה דלא אוקי בשיעורא דרבנן אלא בשיעורא דאוריי' בזה שפיר הוקשה לו קטן בר חיובא הוא דאז ליכא לאוקמי בבן גדול דתקשה ממ"נ אי בהביא שעדות פשיטא ואי בלא הביא רק שהגיע לכלל י"ג שנה הא באמת לא מהני להוציא אחרים כ"ז בס"ד דמיירי באכל כדי שביעה אבל להמתרץ דאוקמי בשיעורא דרבנן ומשו"ה אשה מברכת לבעלה דאתי דרבנן ומפיק דרבנן תו ליכא להקשות תינח אשה דמחויבת מדרבנן קטן דא"מח כלל מאי איכא למימר די"ל דלמסקנא איכא לאוקמי בן לאביו מיירי בהגיע לכלל שנותיו ולא ידענו אם הביא שערות וכיון דאיכא חזקה דרבא יכול להוציא למאן דאכל שיעורא דרבנן מיהת דכיון שהגיע לי"ג שנה עכ"פ מחויב מדרבנן ודאי מטעם חזקה שהביא ואתי דרבנן ומפיק דרבנן ודוק היטב:

ומעתה דוק לאידך גיסא דשמעת מיני' כדעת המג"א וכן יש לכאורה קצת ראי' לפמ"ש הרשב"א לקמן בהך דקטן פורח ר"ל שהגיע לכלל י"ג שנה ולא הביא שערות והך הגיע לכלל י"ג שנה ר"ל סוף י"ג שנה ויום א' וקשה הא בכה"ג איכא חזקה דרבא ואפ"ה לא סמכי' עלה (וכדבריו פי' הרר"י שם דתרי גווני קטן פורח ע"ש) וצ"ל ג"ל כהמג"א אך שיש לדחות דבלא"ה גם להמג"א לא א"ש דלענין להצטרף ודאי דסמכי' אחזקה (אם לא דמיירי לעשרה ומשום הזכרת השם) אע"כ דמיירי בבדקוהו שאין לו שערות א"כ תו אין ראי' להמג"א מהא:

כללא דמלתא דברי מהרש"ל מסתברי היכא דעונה אחריהן אמן ולא מבעי' לרש"י אלא אפי' להתו' והרמב"ם מכמה טעמים ומפורשין הן בדברי הרמב"ן במלחמות וכדאין הן לסמוך עליהן להלכה ולמעשה:

והנה התו' הנ"ל דמקשו לפירש"י איך קטן מוציא אביו כבר כ' התו' בר"ה ל"ג א' ד"ה הא וז"ל ומיהו יש לדחות דרשות יכול להוציא בר חיובא דרבנן כמו קטן דמברך לאביו כו' ומוציא אחרים י"ח במגילה כו' וכ"כ התו' בעירובין צ"ו ב' ד"ה דלמא הרי דס"ל להתו' עצמם דקטן אינו בר חיוב גמור אפי' מדרבנן ואפ"ה יכול להוציא ונלע"ד טעמא דמלתא ממה שפירש"י לעיל ט"ו ב' ד"ה בד"א דקטן לכתחלה לא כו' דמשמע דבדיעבד ודאי דמהני אפי' באינו בר חיובא כלל וגם זה סייעתא למהרש"ל הנ"ל דאפי' גבי מחויב מדאוריי' הא דאין א"מח מוציאו הוא רק מדבריהם ולכן גבי מחויב דדבריהם נחית דרגא ואפי' מי שרשות מוציאו אבל אי נימא דלגבי מחויב מ"הת הא דא"מח א"י להוציאו הוא מדין תורה א"כ כל דתיקן רבנן כעין דאוריי' תיקן גם בדרבנן א"י להוציאו מי שא"מח אפי' מדרבנן ועכ"פ לפמ"ש התו' במקומות אחרים לק"מ קו' התו' הנ"ל על רש"י:

ודע דבמג"א סי' קפ"ו סק"ג וז"ל ואפי' אם גם הבן לא אכל כדי שביעה כו' כ"מ סוף פסחים וכוונתו למאי דאמרי' התם קי"ו ב' דר"י ור"ש אמרי אגדתא דמשם מייתי התו' בד"ה הנ"ל ראי' דתרי דרבנן מוציא חד דרבנן ורק במגילה י"ט ב' ד"ה ור"י אסקו לחלק בין סומא לקטן וכ"כ ג"כ בר"ה בתו' שם והיינו לרבנן דפליגי עלה דר"י אבל לר"י דמכשיר בקטן גבי מגילה נשאר הדין דתרי דרבנן יכול להוציא ומ"ש התו' במגילה כ"ד א' ד"ה מי וז"ל ואע"ג דפיר' לעיל דקטן כו' דלכאורה תמוה הא ר"י גם לעיל מכשיר צ"ל דקו' התו' הוא הא ר"י כאן להחמיר קאתי בסומא דש"מ דלרבנן אפי' לא ראה מאורות מימיו פורס את שמע ואי מודו בהא לר"י דסומא פטור ממצות תקשה לדידהו וע"ש שחילקו בין קטן לסומא ולהאגודה שמביא במג"א כאן דמגילה חמור משאר דרבנן א"ש וא"צ לחלק בין קטן לסומא ולפ"ז יש לתמוה עמ"ש במג"א סי' תרפ"ט סק"ד ע"ש הרא"ם וז"ל ול"ד למ"ש ס"ס קפ"ו דהתם יכול הקטן כו' משמע דקושיתו דהא מהני בקטן אפי' ביתי דבריהם והנה הראי' ע"ז הוא מהא דמכשיר ר"י בקטן במגילה או מגמ' דפסחים ק"יו הנ"ל. ממילא להמחבר דפוסק שם כרבנן דאין הקטן מוציא במגילה א"כ ממ"נ אם יש חילוק בין סומא לקטן א"כ אין ראי' כלל לדין זה גם בסי' קפ"ו שיהא הקטן מוציא באכל רק שיעורא דרבנן ואם ל"ל לחלק בין סומא לקטן א"כ מכ"ש נלמוד מדין סומא דמהני תרי דרבנן וע"ז ל"ל כתי' הרא"ם דמפני שיכול לאכול כדי שבעו להביא עצמו לידי חיוב דרבנן וכיון דליכא ראי' כלל להתיר בקטן אם לא אכל רק שיעורא דרבנן אין לבדות קולא מסברת הלב ולומר כיון דיכול לאכול כדי שבעו יהא כאילו כבר אכל בפרט דמרש"י ותו' לקמן משמע דלא ס"ל הך סברא דא"כ גם בגדול נימא דמיקרי מחויב מדאוריי' כיון דיכול לאכול לשובע