ביאור מרדכי ברכות פד

כמו כן בב"ה אע"ג דאי לאו קרא ה"א דבכלל ברכות המצוה היא דאע"פ שיצא מוציא מ"מ מקרא דואכלת כו' ילפינן שיהא דין ב"ה כדין ברכות הנהנין דהרי לא הוי ברכת המצוה ממש דאי בעי לא אכיל וממילא משו"ה אם לא אכל א"א לו לברך דלא שייך שומע כעונה אם שומע ממי שאינו מחויב בדבר אבל היכא דמחויב לברך י"ל שפיר דאמרי' בב"ה גופא שומע כעונה אפי' בלא הסבה או בב' שהסבו ואפשר אפי' בב' שלא הסבו דיעבד מהני מטעם שומע כעונה כיון דשניהם מחויבים וכ"מ להדיא בהרר"י דירושלמי ר"ל דמקרא ילפינן שיהא דינו כברכות הנהנין ועוד כיון דמ"מ אם אכל שפיר יכול להוציא היכן רמיזא בקרא לחלק בב' עצמם בין הסבו ללא הסבו לומר דבלא הסבו לא אמרי' שומע כעונה ובהסבו אמרי' כדפ"הג בפשיטות תנינא שמע כו' דבשלמא בין ב' לג' יש סברא לדבר כיון שנתחייבו בזמון שהוא ברכה העולה מצירוף שלשתן ע"כ מוציא ג"כ חבירו וכן יש חילוק בג' בין הסבו ללא הסבו מה"ט דבהסבו נתחייבו בזמון משא"כ בלא הסבו אבל בב' עצמם מאיזה טעם נחלק בין הסבו ללא הסבו להאמת דקי"ל אם רצו לזמן אין מזמנין וכיון שבין כך ובין כך אין בהם ברכת הזמון מ"ש הסבו ומ"ש לא הסבו לענין שומע כעונה גם לא מצינו בפוסקים אם ג' שאכלו והסבו יחד ורביעי אכל כזית דגן ולא הסב עמהם שלא יהא יכול להוציאן ומשמע דודאי יכול להוציאן כיון שמ"מ אכל ולדברי המג"א צ"ל דגם להירושלמי מיקרי ב"ה ברכת המצוה דשייך בו הסברא דערבין זה בזה ואפ"ה בעינן מי שאכל הוא מברך דע"י שאכל שייך בו הסבה משא"כ כשלא אכל ליכא הסבה ולא אמרי' בי' שומע כעונה א"כ לפ"ז האוכל כזית דגן ורוצה להוציאן צריך להסב גם הוא עמהם דוקא וצ"ע:

והטור בסי' רי"ט כ' וז"ל ופי' א"א הר"אש ז"ל אע"ג דשומע יוצא בשמיעה בלא עניית אמן היינו דוקא כשהמברך חייב ג"כ בברכה אז יוצא השומע בלא עניית אמן אבל הכא כיון שהם לא היו חייבין בברכה זו לכך הוצרך הוא לענות אמן ולא חשיב ברכה לבטלה כו' שהם נתנו שבח כו' מדברים אלו משמע דהא דשומע כעונה היינו דדבורו של חבירו הוא כאילו הי' הוא עצמו המדבר לכן בעינן שיהא מחויב כמוהו אבל בענה אמן דה"ל כמברך ממש א"צ להיות מחויב בדבר כמוהו ורק שלא יהא ברכה לבטלה דאז עניית אמן לאו כלום הוא לפ"ז יש לפרש דברי הרמב"ם דדוקא בלא ענה אמן אז בעינן שיהא מחויב מ"הת כמוהו וכן אפי' בענה אמן ואין חבירו מחויב כלל אפי' מד"ס דאז הוי ברכתו לבטלה ג"כ לא מהני אבל כשעונה אמן וחבירו מחויב מד"ס דאז אין ברכתו לבטלה שהרי מחויב הוא באותה ברכה מד"ס עכ"פ והיכא דליכא ברכה לבטלה ה"ל העונה אמן כמברך ממש תו לא אכפת לן במה שחבירו אינו מחויב מדאוריי' ולפ"ז דברי הרמב"ם מדוקדקים דמתחלה כ' דשומע כעונה אבל אינו כמברך ממש והדר קאמר דבעונה אמן ה"ל כמברך ממש ונ"מ למ"ש אח"כ דצריך להיות מחויב כמוהו והיינו דסיים דאפי' בעונה אמן צריך להיות המברך חייב באותה ברכה ולאפוקי באם אינו חייב כלל דאז הוי ברכתו לבטלה ולא מהני אפי' עניית אמן ואם המברך חייב מד"ס והעונה חייב מ"הת אז יש חילוק דבעונה אמן יצא דאז ה"ל כמברך ממש וגם ברכה לבטלה ליכא כיון דמחויב מד"ס ובלא ענה אמן צריך שישמע מהמחויב מ"הת כמוהו לפ"ז אין עוד דברי הרמב"ם כפולים:

ודבריו מדוקדקים הדק היטב:

והראי' מפורשת לדברי הנ"ל מדברי המאור לעיל ך' ב' וז"ל ובירושלמי גרסי' ניחא אשה מברכת לבעלה ועבד לרבו וקטן לאביו לא כן א' ר"א בשם ר"י ב"נ כל שאמרו בקטן כדי לחנכו תפתר בעונה אחריו אמן כי ההוא דתנינן תמן כו' מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרים כו' עכ"ל הרי דסגי כאן בעניית אמן ולא בעינן עונה אחריהן ממש מה שהן אומרים כמו בהלל וה"ט משום דעונה אמן על הברכה ה"ז כמברך ממש וכיון דהקטן מחויב מד"ס דתו לא הוי ברכתו לבטלה ע"כ יכול להוציא אביו המחויב מ"הת והא דבש"ס דילן לא מוקים לעיל בהכי י"ל כמ"ש הרמב"ן שם במלחמות וז"ל ואע"ג דבירושלמי אוקמי' בעונה אחריהן מה שהן אומרים אנן לפום גמרין לא מתוקמא לן הכי דמאי באמת אמרו פשיטא עכ"ל ואע"ג דהרמב"ן כ"כ לפי מה שהעתיק הוא הירושלמי דמוקי לי' בעונה אחריהן ממש מה שהן אומרין מ"מ י"ל ג"כ לגירסא שבמאור דבירושלמי מוקי לה בעונה אחריהן אמן דגם בכה"ג פשיטא דהרי העונה אמן ה"ז כמברך ועי"ל לסברת רמב"ן שם וכן ס"ל לרש"י לקמן מ"ח א' ד"ה עד וז"ל ההוא אפי' מדרבנן לא מחייב עלי' דאבוה הוא דרמי לחנוכי' לפ"ז ברכת קטן ברכה לבטלה ואע"ג דרשאי ומחויב אביו לחנכו בברכה היינו משום דהקטן אינו מוזהר על לא תשא אבל מ"מ ברכתו לבטלה ואין עונין אחריו אמן והטור שכ' בסי' רט"ו וז"ל והראב"ד פי' בשעה שאכלו ומברכין לפטור עצמן אע"פ שאינן בני חיוב מ"מ חינוך מצוה איכא היינו משום דאיהו ס"ל דלא כרש"י וס"ל דגם בקטן יש חיוב מדרבנן ממש אבל לרש"י ורמב"ן דליכא בי' חיוב דרבנן ה"ל כעידן למודן דאע"פ שמלמדין אותן הברכות והן מברכין לבטלה בשעת למוד מותר ואין עונין אחריהן אמן כן ס"ל לרש"י גם בכל ברכות קטן ואיהו מפ' לקמן נ"ג ב' ד"ה אבל פי' אחר ע"ש:

ובזה יש לישב קו' תו' לקמן מ"ח א' ד"ה עד. וז"ל מ"מ כיון שאינו מ"הת אינו מוציא אחרים שמחויבים עכ"ל דבעובדא דהתם מיירי שענו אחריו אמן ובזה שפיר מהני אם רק מחויב מדרבנן כדי שלא יהא ברכה לבטלה וממילא עניית אמן ה"ז כמברך גם יש לישב בזה מה דקשה לרש"י שמקשה מקטן דע"ז י"ל כתירוצו הנ"ל ולא מקשה רש"י מדגרסי' לעיל כ' ב' אי אמרת נשים בב"ה דרבנן הוי שאינו מחויב ואינו מוציא ואהא ליכא לתרוצי הכי דהרי נשים ודאי חייבין מדרבנן עכ"פ כדתנן התם במתני' והשתא ניחא דבנשים י"ל הא דאמרי' נ"מ לאפוקי רבים י"ח היינו בלא ענו אמן אחריהן דאז בעינן שיהא הפוטר מחויב כמוהו וכן הא דפשיט התם ת"ש באמת אמרו כו' ג"כ הוכחת הש"ס משום דאיירי בלא ענה אמן דאי בענה אמן פשיטא כיון דתנן במתני' דנשים חייבות בב"ה פשיטא דמהני העונה אמן אחריהן אבל מהא דפ"הג ולטעמיך קטן בר חיובא הוא שפיר הוקשה לרש"י דמאי דוחקי' דלמא מיירי בעונה אמן ואפ"ה לא הוי פשיטא דה"א דקטן אין בו חיוב כלל והוי ברכתו לבטלה כמו בשעת למודו שאין עונין אמן אחריו לכן קמ"ל דשפיר מברך לאביו ועונה אמן אחריו כדאשמעינן הראב"ד הנ"ל דרשאי לענות אמן אחרי ברכות קטן מה"ט אע"כ דאפי' בעונה אמן קאמר ולטעמיך קטן בר חיובא הוא ומזה מקשה רש"י הא בעונה אמן מהני מחויב מד"ס וע"ז תי' רש"י דשאני קטן דליכא בי' חיובא כלל והיינו דדייק הש"ס ולטעמיך קטן בר חיובא הוא ולא קאמר כדלעיל הוי שא"מח בדבר כו' אלא דר"ל דאינו בר חיובא כלל אפי' מד"ס (ולפ"ז מאן דל"ג הך ולטעמיך כו' אינו מטעם שכ' הרמב"ן שם משום דמוקי בגדול אלא כפשוטו משום דמהני עניית אמן):

ועוי"ל הא דמקשה רש"י מקטן ולא מנשים דבנשים י"ל דהמקשה לא רצה לאוקים בעונה אמן אחריה' דוקא דסתמא קאמר אשה מברכת לבעלה משמע בכל גווני דהרי מה"ט עצמו דחה ד"ח תי' הש"ס כמ"ש הרמב"ן שם וז"ל ורבינו הגאון ז"ל כ' עלה והא דחיאתא היא ומתני' קאמר באמת אשה מברכת לבעלה ולית לאוקמא בשיעורא דרבנן ולאפוקי מינה שיעורא דאוריי' עכ"ל כן י"ל דמה"ט לא רצה המקשה לאוקמי בעונה אמן דוקא אלא אפי' בשמע לחוד בלא ענה אמן. והא דלהמתרץ עדיין מוקמינן בשיעורא דרבנן ולא מוקמת בכל גווני א"כ ה"ל למתרץ לאוקמי אפי' בשיעורא דאוריי' ובענה אמן י"ל משום דבלא"ה ק' לי' קטן דבקטן אפי' בעונה אמן ק"ל לש"ס דא"י להוציא כנ"ל וצריך לאוקמי בשיעורא דרבנן ולכן סגי לי' לרש"י למיהב טעמא בהא דקטן גרע משאר מחויב מד"ס כיון דהחיוב הוא רק על האב וממילא שפיר הוצרך הש"ס לאוקמי בשיעורא דרבנן אבל מהא דמקשה מנשים זה לק"מ שהוא משום דהמקשה הוי ס"ל לאוקים בכל גווני עכ"פ מדברי המאור ורש"י משמע לחלק בין עונה אמן לאין עונה וכן נובל לפרש דברי הרמב"ם כנ"ל:

ונראה דאפי' לפי' הכ"מ דלהרמב"ם אפי' בעונה אמן צריך לשמוע מפי מחויב כמוהו דוקא מ"מ י"ל דהיינו רק מדרבנן בעלמא אבל מדינא דאוריי' יצא כיון דעונה אמן ה"ז כמברך ובהכי מתקיימין שפיר דברי