ביאור מרדכי ברכות פג

אינו מעכב וצ"ל משום דבש"ס דידן ה"א דהא דתניא ד' דוקא היינו בחסר להם א' משארי ג' ברכות שאינן יודעין אבל נברך יודעים באמת ולא מיירי הברייתא בגוונא שיודעים שארי ג' ברכות וחסר להם ברכת נברך ובאמת השתא נוכל לפרש הא דתניא ג' שיודעים הג' ברכו' וחסר להם ברכה נברך אבל על קו' דירושלמי מקשה שפיר דלהמג"א מאי פריך ניתני ד' כיון דאיני מלתא דפסיקא דהרי כשחסר להם ברכת נברך אינה מעכבת כן נ"ל ביאור דבריו (ולפמש"ל דדברי המג"א מקורן מהא דאוקמא ר"נ לברייתא בפועלים י"ל דלמסקנא טעמא דברייתא דג' וד' משום דס"ל הטוב והמטיב דאוריי' וכדאוקים ר"ש ובין לר"נ ובין לר"ש ס"ל ב' הברייתות הטוב והמטיב דאוריי' וחדא בפועלים וחדא בבעה"ב:

א"נ שתיהן בבעה"ב וחדא ס"ל הטוב והמטיב דאוריי' וחדא ס"ל לאו דאוריי' אבל מברכת נברך לא מיירי כלל למסקנא דש"ס אך שהוא דרך רחוק בסוגיין דמשמע דלר"נ גם למסקנא הטוב והמטיב לאו דאוריי' וכמו בס"ד דמקשה חשיב ברכת נברך גם בפועלים א"כ ק' אע"כ כדפרישית דמשכחת לה כשיודעים נברך וחסר להם מהאחרות):

ונלע"ד לישב קו' הגאון הנ"ל דהרי מודה המג"א דד' ר"ל לאפוקי יתר דלא וכמ"ש התו' דאין ברכה מתחלקת לחצאין ורק שהמג"א מפ' דתרתי ש"מ לא יתר ולא פחות אבל מ"מ לא יחלוק על מה שהבינו התו' בדברי הרי"ף המפורש בדבריהם דאתא לאפוקי יתר וכן הברייתא דב' וג' ג"כ ר"ל דלא משכחת לה יתר מג' וע"ז פריך בירושלמי שפיר איך אתני ג' דמשמע לא יתר ניתני ד' דהיינו עם נברך ונהי דאי הוי תני ד' לא א"ש הדיוקא דלא פחות מד' אבל מ"מ השתא דתני ג' דמשמע דלאפוקי יתר מג' זהו ליתא לר"נ דמשכחת ד' עם ברכת נברך, והיינו דדייק בירושלמי ניתני ד' ולא פריך ניתני ג' וד' משום דבאמת גם לשון זה לא יתכן לענין הדיוקא דפחות אבל מ"מ פריך דלישנא דב' וג' לאו קושטא הוא דהא איכא ד' וא"ש לישב קו' הגאון הנ"ל אבל מ"מ דברי המג"א דחוקים מחמת הקושיות שהקשינו כמו שנתבאר בע"ה:

יג והשר מקוצי פי' כו'. ולא קי"ל הכי אלא כתי' הראשון כמבואר בסי' קס"ז סט"ו:

יד ונתכוון לצאת בה י"ח יצא ואע"פ שלא ענה אמן אחר המברך ה"ז כמברך כו' כצ"ל וכן העתיקו הב"י בס' רי"ג וכ' וז"ל ה"הד דאפי' עונה אמן אינו יוצא אלא אם שמע כל הברכה כו' ואין חילוק בין עונה אמן לאינו עונה אלא בהא דבעונה ה"ל כמברך משא"כ באינו עונה וע"ש ובכ"מ תי' עוד דנקט אח"כ וכל העונה אמן כו' לאשמעינן דאפ"ה צריך שיהא המברך חייב באותה ברכה ע"ש ולענ"ד בלא"ה נ"מ לדינא דבעונה יוצא לכתחלה משא"כ בשמע ולא ענה דיצא רק בדיעבד כמ"ש הרר"י לעיל מ"ב ב' בהא דמוגמר ע"ש וי"ל שגם הכ"מ כיון לכך בתי' הראשון במ"ש אבל כי ענה אמן יצא כמברך ור"ל ולכן מהני לכתחלה:

טו עד שיענה אמן או שישמע כו'. וכ' הכ"מ וז"ל וה"ק בין שרוצה לצאת ע"י עניית אמן בין שרוצה לצאת ע"י שמיעה בלבד צריך שיהי' המברך חייב בה מ"הת כמוהו עכ"ל ומ"ש בחדושי ש"י כאן וז"ל ק"ק דאפי' אם המברך חייב מ"הת לא יצא כו' זה אינו דבדיעבד יצא בשמיעה לחוד ומ"ש וז"ל וי"ל דקאי כו' א"צ לענות אמן עכ"ל בזה סותר יסוד קושיתו דלא יצא ואם חזר בו וס"ל דיצא א"כ א"צ לשום תי' ומה שמסיים אבל כשהמברך חייב מד"ס צריך לענות אמן או שישמע כו' דמשמע דבעונה או שומע מתחלה ועד סוף מהני אפי' במברך חייב רק מד"ס והא ליתא ומכ"ש בשמע ולא ענה שזה מפורש בסיום לשון הרמב"ם דלא יצא עד שיהא המברך מחויב מ"הת כמוהו:

והרשב"א בחדושיו לעיל מ"ג א' אהא דבעי הסבה לברכה שלפניו הקשה דאמאי הרי שומע כעונה ומכ"ש בעונה אמן והניחו בצ"ע וכ' במג"א סי' קס"ז ס"ק כ"ח וז"ל וקושיתו נ"ל כדאי' בירושלמי דהוציאו מכלל זה ב"ה וה"הד המוציא ולדבריו צ"ל הא דפרכינן לעיל מ"ה ב' מאי קמ"ל תנינא שמע ולא ענה יצא מיירי בהסבה דוקא וק' אכתי מאי קו' הא לא אתמר הכי אלא בהלל כמבואר בסוכה ל"ח ב' ומנ"ל ללמוד ממנו להמוציא בהסבה כיון דאם לא הסבו דין המוציא חלוק מדין הלל ממילא אינו פשיטא גבי הסבה ועוד מנ"ל להש"ס להקשות דדלמא ר"י מיירי אף בלא הסבו והא דתנן לעיל מ"ב א' היו יושבין כל א' מברך לעצמו ר"ל לכתחלה כמו הסיפא בא להם יין בת"המ כל א' מברך לעצמו דר"ל לכתחלה כמבואר שם בפוסקים גם מסתמא דברי ר"י אפי' בלא הסבו מיירי ויצא בדיעבד מטעם שומע כעונה גם מהא דירושלמי גופא דמייתי הר"אש לקמן סי' כ"א דבעינן בב"ה מי שאכל הוא מברך אין מזה ראי' דלא נימא שומע כעונה דהרי בברכת הפירות ודאי דאמרי' שומע כעונה דהא לברכה שלפניו לא בעינן הסבה חוץ מפת ויין ואפ"ה אם יצא אינו מוציא משום דבכה"ג שאין המברך מחויב ליכא בי' משום שומע כעונה.