ביאור מרדכי ברכות פא

שהפסיק לא הי' דעתו לצאת ידי זמון עצמו אלא רק שיצאו חבריו ואיהו יש לו עדיין זמון לפניו כמ"ש הגאון הנ"ל ועיקר:

י כגון בסוף י"ח וסוף ישתבח כו' והרמב"ם מחלק בין איכא ב' ברכות יחד בסוף או לא ובב"י סי' נ"א כ' ע"ש מהרל"נח דמנהג בני ספרד דלא כהרמב"ם דא"כ איך עונין אמן אחר יהללוך ולכאורה הוא ג"כ דלא כרש"י דהרי אין עונין אמן על ברכה אחרונה דברכת הפירות וכ' לתרץ דלעולם דהוא כרש"י אלא שיש חילוק לרש"י דהיכא דאסור להפסיק בין ברכה דלפניו לברכה דלאחריו אז שייכין יחד אבל היכא דרשאי להפסיק לא וכ' עוד הא דאין עונין אמן אחר גאל ישראל הוא ע"פ הזוהר. ולענ"ד א"נ לכך דבלא"ה מצי סברי כהרשב"א בחידושיו לעיל י"ח א' דס"ל דברכות ק"ש דלאחריו לא מיקרי ברכה הסמוכה משום דהברכות אינן מענין ק"ש וכן ברכות קריאת התורה וכ' היכי דלא הוי סמוכה מה"ט ג"כ לא הוו ב' ברכות לענות אמן אחר סופן ומ"מ ק' מברכות התורה שיש ב' או ג' ברכות יחד והב"ח סי' רט"ו הביא קו"זו ע"ש מהרש"ל על הרמב"ם ושם תי' הב"ח דהרמב"ם לא מיירי רק כשהן ב' ברכות שאין להן ענין א' ולענ"ד גם לרש"י ק' דודאי לא עדיף צירוף ברכה לאחריו לשלפניו מן ב' ברכות יחד ובזה לא שייך תי' הב"ח דהרי ביהללוך הברכות וההלל הכל מענין א' דהיינו הודאה ושבח ואפ"ה עונין אמן ה"הד בסוף ברכות התורה לדידהו וצ"ע אבל מנהגנו כהתו' דדוקא בב"י בב"ה עונין ותו לא:

יא הני תרי לישני ר"ל הא דאר"י משום רשב"י והא דאר"ה בוצע מברך כמ"ש במהרש"א ותיבת דר' יוחנן שייך להתו' והמהרש"א דחק עוד לפרש דלר"י גופי' איכא תרי לישני ע"ש. ומשמע מדבריו דהא דבע"הב בוצע היינו דוקא בדליכא גדול אבל איכא גדול גדול עדיף והא דלא רצה ר"ז לבצוע משום דאיהו אחשבי' לר"א לגדול וכן הא דבוצע מברך ג"כ רק בליכא גדול רק כאן ר"א הי' גדול בעיני ר"ז וכן בהא דאורח מברך לר"י משום רשב"י ג"כ באיכא גדול גדול עדיף ע"ש ואינו כן בדברי הפוסקים דבסי' קס"ז כ' בד"מ וכ"מ בסי' ר"א דהך דב"ה בוצע אפי' נגד גדול הוא וכ"מ ברשב"א שכ' וז"ל א"כ ר"א היכי קא"ל לר"ז ליבצע וי"ל דשאני ר"ז דה"ל בסעודה זו כבע"הב ולדברי מהרש"א בלא"ה ר"א חלק כבוד לר"ז ואחשבי' לגדול גם ק' הא דפ"הג ואיהו כמאן ס"ל דלמא מה"ט הוא גם ק' על ר"ז שהשיב לו מהא דבוצע מברך ואינו עיקר הטעם אלא טעמו משום שר"ז אחשבי' לר"א לגדול לדברי המהרש"א אלא פשוט שדין ב"ה בוצע בכל גווני הוא אף במקום גדול וכדברי הד"מ הנ"ל ור"א שכיבד לר"ז היינו משום דהוא בעל הסעודה כמ"ש הרשב"א וכן לר"ז דהוי ס"ל הך דר"ה בוצע מברך ולא הוי שמיע לי' הא דאר"י משום רשב"י הוי ס"ל דאפי' לגבי גדול הוא ולכן לא רצה לבצוע ולכן מקשה הש"ס עלה דר"א כמאן ס"ל ומשני דאיהו ס"ל כר"י משום רשב"י כו' מתרץ דגם ר"ה ל"פ על הא דר"י וכמ"ש התו':

ובז"מ משמע דהא דבליכא אורח או ליכא בע"הב דבוצע מברך הלכתא היא אף כשאין הבוצע גדול כלל אלא אף בשוין ושקולין מ"מ הבוצע מברך דאי כמשמעות הלשון שבתו' דהבוצע שהוא הגדול הוא מברך א"כ אין הברכה תלוי' בבציעה אלא שתיהן תלוין מפני שהוא גדול ואין זה במשמע הלשון אך כיון דגם הפוסקים לא הזכירו דין זה דבוצע מברך צ"ל דס"ל דר"י פליג אדר"ה ונדחו דברי ר"ה נגד דברי ר"י משום רשב"י וכ"מ לקמן מ"ז א' דגרסינן גדול מברך אע"ג לבסוף משמע מזה דלא קי"ל כר"ה דאמר בוצע מברך כללא דמלתא הלכתא בע"הב בוצע אפי' נגד גדול ואורח מברך אפי' נגד גדול ומיהו יכול לחלוק כבוד לקטן כמ"ש התו' והספר לקמן ולזה כיון הרמ"א בהג"ה סי' ר"א וא"צ לדחוקי כמ"ש המג"א שם סק"ב ע"ש:

יב שאם אכלו ג' כו' זהו פי' הר"מ מאייברא שבתו' לקמן ד"ה להיכן וכן פי' הרש"בא כאן אליבא דהרא"בד דלדידי' ליכא לפרושי דקאי אא' שהפסיק לב' דא"כ צריך לברך למפרע אלא דקאי אג' שאכלו ויצא א' לשוק שקוראין לו ומזמנין עליו ונראה דגם הר"אש שפי' כאן דקאי אא' שהפסיק לב' ר"ל דוקא כשלא אכל ואז ה"ל כהא שקוראין לו כו' שכ' התו' שהרי לא ספי ר"ל דלא סעד משו"ה א"צ לחזור רק למקום שפסק ה"הד בא' שהפסיק לב' אם לא אכל וכן מ"ש הר"אש אח"כ דהא דתני שתים ושלש ר"ל שתים בהפסקה היינו בהפסקה דלא אכל דאי באכל צריך לחזור לראש כיון דיחיד מברך הזן לפי' ר"י דפליג ארש"י דפוטר את היחיד מברכת הזן וכן מ"ש הר"אש וז"ל אבל אא' המפסיק לב' ליכא למיבעי להיכן הוא חוזר דהא איהו (הרי"ף) פסק לי' הלכתא כר"נ עכ"ל והמ"ל כפשטא משום דגם איהו ס"ל דיחיד אומר הזן א"כ א"א לומר דחוזר למקום שפסק שהוא לר"ש סוף ברכת הזן דהרי גם היחיד צריך לאומרה אע"כ דר"ל דה"ל לפרש אא' המפסיק לב' ובגוונא דלא אכל אח"כ כלום כן יש לפרש לדברי הר"אש וכ"מ בטור סי' ר' שפי' כן בדברי הר"אש אבל בהספר שכ' בסמוך וה"הד כשא' מפסיק אכילתו לב כו' ואז יחיד יכול לאכול כו' להיכן הוא חוזר כו' לפי דברי ה"ג כו' ולאחר שיגמר סעודתו מתחיל בברכת הארץ כו' עכ"ל קשה הא לר"י וסיעתו דפליגי בהא ארש"י וסבירא להו דיחיד חייב בברכת הזן שוב א"א לפרש דחוזר למקום שפסק ר"ל לברכת הארץ אם אכל דהרי חייב לברך על מה שאכל ולא דמי להא דמבואר בסי' קצ"ג ס"ה דהתם לענין זמון הוא אבל לא לענין ברכת הזן ובהרר"י הוסיף עוד דאפי' לא אכל רק שהי' דעתו לאכול ממילא לא הי' דעתו לצאת בברכת הזן וחייב לברך אח"כ ב"ה כולו והפסקו הוא רק שיצאו חבריו וכ' דהספר אזיל לטעמי' דס"ל לעיל יחיד שהפסיק לב' מחויב לברך המוציא קודם שיאכל וע"כ דס"ל דהמפסיק לב' כיון לצאת בשמיעה זו מברכת הזן משא"כ להר"אש דלא כיון לצאת בזה י"ח הזן א"צ לברך ג"כ המוציא והר"אש והספר בתרתי פליגי אלא דהא בהא תליא ובש"ע נקטינן כהר"אש והרר"י בשני הדינים דאצ"ל המוציא ומברך אח"כ כל ב"ה כולו מתחלת הזן:

גרסינן בשמעתין נימא כתנאי דתני חדא כו' ופי' התו' בד"ה ולמ"ד ע"ש הרי"ף דה"ק ברכת זמון בב' וג' ב"א היכא שכל א' א"י כ"א ברכה א' כו' לפעמים נשלמה בב' וה"הד בא' כו' אבל לחצאין אין לברך כו' משמע דברייתא קמייתא אתי לאשמעינן דלא משכחת יתר על ג' ב"א וברייתא בתרייתא דלא משכחת יתר על ד' ב"א אבל בהא דמשכחת בברייתא קמייתא ב' ב"א ובבתרייתא ג' ב"א ר"ל דמשכחת גם בפחות כגון ביודע א' מהם ב' ברכות והשני ברכה א' באמת ליכא בי' חידושא ואפשר דאשמעינן דאם א' יודע ב' ברכות והב' הנשארים כל א' יודע ברכה א' בעינן דוקא שיעלה ב"ה ע"י ב' ר"ל ע"י א' היודע ב' ברכות ומהשני שיודע ברכה א' שהיא הג' אבל אין לחלק לכל א'